חוקר מרוסיה יבוא לשדות הארץ

נמסר כי בימים הקרובים יבוא לארץ פרופסור מן המכון לחקלאות ולבוטניקה שמושית שברוסיה, העובר עתה בארצות שונות בשליחות מדעית, והוא יעבור בארץ בלוית באי כוח המחלקה החקלאית של ההסתדרות.

בידי האורח, לפי ההודעה, מרכזת כל הפעולה הנסיונית במקצוע זה ברוסיה. שמו נמסר לנו בכתיב אחד בלבד ואנו מביאים אותו כפי שנדפס: הפרופ׳ ואווילוב. מי שבא בשליחות כזאת אינו נוסע לראות נופים, כי אם לראות ערוגות.

ומה עושה מכון לבוטניקה שמושית. אין הוא מגדל צמחים לנוי, כי אם אוסף זרעים ממקומות רבים שבעולם, זורע כל מין וכל גזע בערוגה קטנה לעצמו, ורושם שנה אחר שנה איזה מהם עמד בחום ואיזה נשבר בקרה, איזה נתן גרעין מלא ואיזה נתן קש. ערוגת נסיון אחת אינה אלא שאלה שנשאלה באדמה, והתשובה באה בקציר ולא לפניו.

ולארץ הזאת ענין מיוחד בשאלה כזאת. מי שבא ליישב אדמה חדשה אינו יודע מראש איזו חטה תעמוד באקלים שלה ואיזו גפן תסבול את קיצה, וכל תשובה שנקנתה בערוגה בארץ אחרת חוסכת כאן שנה של נסיון. אם יעבור האורח במשקי ההסתדרות ובחלקות הנסיון שבהן, יהיה זה מן הביקורים שיש בהם תועלת מעשית ולא כבוד בלבד.

בועידת ״הפועל הצעיר״, שדנה בהכנות להתישבות, הובלטה הכונה להקים משתלה גדולה של תפוחי זהב, שממנה יסופקו עצים מורכבים לישובים ולאנשים פרטיים בתוך שנתים או שלוש.

ומי שאינו בקי בפרדסנות ישאל למה עץ מורכב ולא גרעין. תפוח הזהב הנזרע מגרעינו אינו נאמן לאביו: הוא נוטה לחזור אל הזן הפראי, פריו קטן וחמוץ והוא מאחר לתת. לפיכך נוטלים עין או ענף מעץ שפריו כבר הוכח, ומרכיבים אותו על כנה שגדלה מזרע; הכנה נותנת את השורש ואת העמידה בקרקע ובמחלה, והרוכב נותן את הפרי. כך יוצאים מעץ אחד שהוכח מאות עצים כמותו.

ומכאן גם החשבון שבזמן. משתלה אינה נותנת עץ בשנה שנטעה בה. הכנה צריכה שנה לעצמה עד שתעבה כדי הרכבה, ואחר ההרכבה באה שנה נוספת עד שהשתיל ראוי להעברה אל הבור שנכרה לו בפרדס. מי שמבקש לנטוע פרדס בעוד שלוש שנים חייב איפוא לזרוע את הכנה עתה, וזו הסבה שהמשתלה נדונה בועידה ולא בשעת הנטיעה.

בדיון נזכרו גם כרמים מופתיים של גפני ענבי שולחן, ונמסר כי שטח האדמה שיועד להם הוא שיקבע את כמות השתילים הדרושים, ושמחלקת ההתישבות, המספקת שתילים לישובי הארץ, תמלא גם הפעם את התפקיד הזה. את המספרים שנקבו בהם בדיון איננו מדפיסים, שאין הנוסח שבידנו ברור בהם.

ענף נוסף שנזכר באותו דיון הוא גידול הטבק. ביהודה נעזב הענף כמעט כליל, ואולם הגליל העליון מחזיק בו עד עתה והוא נחשב שם למכניס.

טענת הדיון היא שהטבק שלנו לא רכש לו עדין את השוק הפנימי, ועל השוק החיצוני אין לדבר כלל; ויבול שנת 1924 נמכר, לפי הנמסר, במחיר נמוך. ומי שמכיר את המלאכה יודע שאין הדבר תלוי בקרקע לבדה. העלה נקטף לפי סדר, מלמטה למעלה, וכל קטיף מובא אל האסם להתיבש בצל; מהירות היבוש היא שקובעת את הטעם, והטעם הוא שקובע את המחיר.

לפיכך נשמעת הדרישה להעמיד את הענף על יסוד אגרונומי, להגדיל את היבולים ולהטיב את התוצרת, ואף לקבוע פרמיה; והדבר הוטל, כפי שנמסר, על המרכז החקלאי. הטוענים מוסיפים כי גידול הטבק יכול להעסיק פועלים לאלפים, ואולם במשק הנזקק לעבודה שכירה הוא עלול בתנאי המחירים הנמוכים להיות נטע של הפסד.