פרופיסור רוס מרוין מאוניברסיטת קורנל, שנחשב שבע עשרה שנה לטובע במשלחת הקוטב של האדמירל פירי, נרצח בידי אחד מבני לויתו, והדבר נתגלה מפי וידוי שנמסר לכומר.

בשנת 1909 יצאה אל הקוטב הצפוני משלחתו של פירי, שהיה אז קצין בצי, ואניתה ׳רוזוולט׳ עמדה בקרח מאחוריה. מרוין, איש כבן שלושים, עמד בראש חבורת העזר השלישית. בקו הרוחב שמונים וששה ושלושים ושמונה דקות נפרדה חבורתו מן המסע העיקרי וחזרה אל האניה, וזה היה סדרו של הדבר ולא מקרה.

וראוי להסביר את הסדר הזה, שכן בו תלויה כל הפרשה. מסע אל הקוטב אינו נוסע כולו עד הסוף. חבורות אחדות יוצאות יחד, נושאות מזון ודלק ומסיעות אותם קדימה, ואחת אחת הן פונות לאחוריהן ומניחות את מטענן לאלה שממשיכים. כך יוצא שהאחרון נוסע קל, וכך יוצא גם שהחוזרים חוזרים בשנים ובשלושה, בלא עד ובלא שעון, על פני מרחב שאין בו מי שיראה.

וכשחזרו בני לויתו של מרוין לבדם ומסרו כי נפל דרך קרח דק וטבע, לא היה בידי איש לבדוק את דבריהם. הגרסה נתקבלה, והאדמירל פירי הכניס אותה אל ספרו.

אשתקד המיר כומר דני את רובו של השבט שממנו באו אנשי המשלחת, ואחד מן הנטבלים, קוקלוקטו שמו, אמר לו כי מצפונו נתעורר בו, והודה כי ירה בפרופיסור מאחורי אזנו, וכי הוא ושותפו אינוקיטסוק בדו את ספור הטביעה כדי לכסות על מעשיהם.

ומה שקדם לירייה, לפי דבריו, נמסר כך: מרוין, שתשש מן התלאות, כעס לפתע וצוה להתיר את אינוקיטסוק לנפשו בלא מזון ובלא מחסה. כדי להציל את רעהו אמר קוקלוקטו שראה כלב ים, נטל רובה וירה.

ממשלת דנמרק לא האמינה כי אסקימוסי יהרוג איש לבן, ושלחה את מר קנוד רסמוסן לחקור בדבר. רסמוסן מצא את אינוקיטסוק וקיבל מפיו אישור מלא לוידוי. את כל הדברים מוסר מר פלמר פוטנם, המוציא לאור השב עתה מן הצפון, ולפי הנמסר נדפסו ראשונה ב׳ניו יורק טיימס׳.

בתי קרופ, מגדולי בתי החרושת שבגרמניה, מודיעים על סגסוגת חדשה של פלדה רכה היפה לבנית דודי קיטור, כך נמסר.

ומי שאינו בקי במלאכה ישאל למה דוקא רכה, והלא כל אדם מבקש לעצמו מתכת חזקה. הטעם פשוט, והוא אחד הדברים היפים שבמלאכת המכונות. דוד קיטור הוא כלי סגור המחזיק מים רותחים תחת לחץ, ודפנותיו אינן עומדות במנוחה אלא נושמות: מתחממות ומתרחבות, מתקררות ומתכווצות, פעמיים ביום ויותר. פלדה קשה חזקה מאד ואינה סובלת את התנועה הזאת; היא נשברת בלא הודעה מראש, ודוקא בנקודות שניקבו בהן חורים וננעצו בהן מסמרות. פלדה רכה נכנעת מעט לפני שהיא נקרעת, מקבלת את המסמרה בלא שתיסדק סביבה, וכשהיא מתחילה להיפגם היא מודיעה על כך בשינוי צורה שאפשר לראותו בעין.

ומכאן מובן גם מה מבקשים בסגסוגת כזאת: להוסיף חוזק בלא לוותר על הרכות. יש לדמיין כי כל שיפור בחומר שממנו עשוי הדוד פירושו לחץ גבוה מעט יותר במכונות של האניות ושל בתי החרושת, ולחץ גבוה יותר פירושו עבודה רבה יותר מאותה כמות של פחם.

צרפת, כך נמסר, קיבלה מאת הממשלה הסובייטית זכיון לספק מידות ומשקלות לשם הנהגת השיטה המטרית ברוסיה, והדבר ייעשה בידי חברה מעורבת, צרפתית ורוסית.

ידיעה כזאת נראית קטנה, ואינה קטנה כלל. להנהיג שיטת מידות בארץ אין פירושו לחוקק חוק ולפרסמו. פירושו להחליף את כל המשקולות שבכל חנות, את כל סרגלי הבד שבכל בית מסחר, את כל המכשירים שבבתי המכס ובבתי החרושת, ואחר כך ללמד מוכר וקונה לשון חדשה. ברוסיה נמדדו הדברים עד עתה בפוד ובארשין ובורסטה, ואלה אינם מספרים אלא הרגלים: אדם יודע בכף ידו כמה הוא פוד, ואינו יודע כמה הוא קילוגרם עד שישקול אותו פעמים אחדות.

ולמה דוקא צרפת. מפני שהשיטה הזאת ילידת צרפת היא, ומפני שהמידות הראשונות שמהן נגזרות כל האחרות שמורות שם. מדינה המקבלת עליה את השיטה אינה קונה רעיון, היא קונה חפצים: העתקים של מוט ושל משקולת, ואחריהם את כל שרשרת הבדיקה שבין אותם העתקים ובין מאזני הירקן שבפינת הרחוב.