בבית המלאכה לתפירה שבירושלים, מול בנין ׳הדסה׳, נמסר כי נפתחו שעורים לגזירה, וכי נתחדשו שעורי גזירה ותפירה על פי שיטתה של האקדמיה הברלינית. תלמידות מתקבלות עד העשרים לאוקטובר.

ומי שאינה בקיאה תשאל מה פירושה של ׳שיטה׳ בגזירה, והלא הכל גוזרים בד במספרים. אלא שיש שתי דרכים ללמוד את המלאכה. האחת היא לפרום בגד ישן, להניח את חלקיו על הבד ולחתוך לפיהם, וכל בגד חדש הוא העתק של בגד שכבר היה. והשניה היא שיטה: נוטלים מן הגוף מספר קטן של מידות, שישה או שמונה, ומהן בונים בשרטוט על גבי נייר את כל התבנית לפי כללים קבועים, ואחר כך גוזרים לפי הנייר. הראשונה נלמדת בעין ובידים ואינה יוצאת מן המוכר; השניה נלמדת בעפרון ובסרגל, ובעליה יכולה לגזור מידה שלא ראתה מעולם.

ומכאן טעמה של תעודה. מי שלמדה שיטה אינה קונה סוד אלא כלי, והכלי הזה שווה כסף: היא יכולה לתפור לפי מידה, ולא רק לתקן; היא יכולה לקבל הזמנה ממי שגופה אינו כגוף שבתמונה; והיא יכולה, וזה העיקר בעיר הזאת, ללמד אחרות. כל מורה לגזירה היא בסופו של דבר בית חרושת קטן לחייטות.

ולמעשה, למי שאין בדעתה להירשם: בגד של אשתקד שנשחק בכתפיו ובמרפקיו אינו בגד אבוד. חייט הגוזר לפי שיטה יודע לפרום אותו לגמרי ולתפור אותו מחדש כשצדו הפנימי כלפי חוץ, ואז מתגלה הבד בגון שלא דהה ושלא נשחק. העבודה יקרה מן החוט וזולה מן האריג, והיא הדבר הראשון שמלמדים בשעורי הגזירה, לפני התבניות ולפני השרטוט.

ולפעמים מתברר שגם בגד רשמי הוא שאלה של אופנה, ואין שום דבר רציני בו. לפני שנה הולבשו שוטרי פולין כובעים חדשים. הכובעים, נמסר, אינם נוחים כלל, אבל צורתם ההיסטורית הכריעה את הכף: בכובעים כאלה, כך נאמר, התהלכו פרשי פולין שלפנים. העתונות הפולנית כולה התפעלה מיופיים ההיסטורי ושמחה שהטעם הפולני חזר אל גדולתו הקודמת.

והנה נפגמה השמחה בבת אחת. שמועה התפשטה שהכובעים האלה נעשים בגרמניה, וכל יופיים נעלם כהרף עין, ורק משטרת ורשה נשארה לבושה בהם. ועתה החלו ללחוש שם דבר נוסף: שגם עצם ההיסטוריות של הכובע מוטלת בספק גדול, ושאיזה פולני בדה את צורתו מלבו. הקבלן שקיבל עליו לספקם טוען להפך, שהכובע שעשה הוא דמות דיוקנו של כובע היסטורי השמור במוזיאון שבברלין. ובין כך ובין כך עומדת המשטרה נבוכה בכובעיה, ואין יודעים אם הם פולניים, גרמניים או של אף אחד.