שתי שורות בלבד ניתנו לו בעתוני הארץ, ובהן נאמר כי מ. מ. ווינאביר, אישיות יהודית בולטת, מת בפריס. מי שאינו יודע מי היה האיש יעבור על השורות האלה ולא יעצור. ומי שיודע, יודע שבשתי שורות אלה נסגרה תקופה שלמה בחיי יהודי רוסיה: תקופתם של עורכי הדין היהודים שעמדו בבתי המשפט של הצאר ולמדו לדבר שם בלשון החוק, מפני שלשון אחרת לא היתה להם. ראשם ורובם של אותם אנשים היה מקסים וינוור.

נולד בווארשה בשנת אלף שמונה מאות ששים ושלוש, ושם גם למד משפטים. משסיים עבר לפטרבורג ונכנס אל לשכת עורכי הדין שבה, ובתוך שנים מועטות נעשה אחד הפרקליטים הנודעים ברוסיה למשפט האזרחי. חיבוריו במקצוע זה נלמדו, ודעתו נשמעה בשאלות של חוק וקנין. אלמלא הוסיף דבר על כך, היה נזכר כמשפטן מעולה ולא יותר.

אלא שבאותן שנים עצמן החלו הפרעות. מסופר כי נמנה עם אותה קבוצה של עורכי דין יהודים שנטלו על עצמם את ייצוגם של הנפגעים במשפטי קישינב, ושיצאו מאולם הדין משנוכחו כי אין מניחים להם לברר את השאלה האמיתית, מי הרשה ומי החריש. בכך נלמד הלקח שליווה אותו כל ימיו: בית הדין הוא מקום שבו אפשר להשמיע, ואינו בהכרח מקום שבו שומעים.

בשנת אלף תשע מאות וחמש, כשנפתחה רוסיה לרגע, היה מן העומדים בראש שני מעשים בבת אחת. האחד יהודי: הברית להשגת מלוא הזכויות ליהודי רוסיה, שביקשה להעמיד את תביעת השוויון כתביעה ציבורית גלויה ולא כבקשת חסד. השני רוסי כללי: ייסודה של המפלגה הקונסטיטוציונית הדמוקרטית, היא מפלגת הקאדטים, שבמרכזה ישב שנים רבות. מי שמבקש להבין את האיש, יבין אותו מן ההעמדה הזאת: יהודי גמור ורוסי גמור, ולא ראה בכך סתירה.

בתי הדין של פטרבורג סגורים, הדומה איננה, והמפלגה שייסד נתפזרה על פני אירופה כולה. מה שנשאר ממנו אינו מפלגה ואינו חוק, אלא דרך: לבוא אל הרשות בכתב מסודר, בטענה מנומקת ובשם מלא, גם כשידוע מראש שהיא לא תשיב. הדרך הזאת נראית היום מיושנת לרבים מן הצעירים שבנו. יש שבוע שבו היא נראית כמעט חדשה.

הידיעה באה מלונדון בשתי גרסאות, בראשית השבוע כהשערה ובסופו כעובדה: הלורד אוקספורד ואסקית׳ מניח את הנהגת המפלגה הליברלית. שבע עשרה שנים עמד בראשה, מהן שמונה כראש ממשלת בריטניה, ובהן הוכרע בפרלמנט הבריטי יותר מאשר בכל תקופה אחרת בזכרון החי. והנה הוא יוצא לא בתבוסה בבחירות ולא בהצבעת אי אמון, אלא לאחר מריבה בתוך ביתו שלו.

נולד בשנת אלף שמונה מאות חמשים ושתים במורלי שביורקשיר, בבית של סוחרי צמר בני העדה הלא כנסייתית. זו אינה הערה שבשולי הדברים: בן בית כזה לא נועד לפי סדרי אנגליה להנהיג ממשלה, ודרכו אל מרכז הכוח עברה כולה במבחנים ובכשרון. למד בבית הספר של העיר לונדון ומשם עלה אל בליול שבאוקספורד, הצטיין בלימודי יוון ורומא וישב בראש אגודת הויכוחים של האוניברסיטה.

משיצא מאוקספורד פנה אל עריכת הדין ונעשה עורך דין מצליח, ובשנת אלף שמונה מאות שמונים ושש נבחר לראשונה לפרלמנט מטעם מזרח פייף שבסקוטלנד. את המחוז הזה החזיק שנים ושלושים שנה. בשנת אלף שמונה מאות תשעים ושתים נתמנה לשר הפנים, וכיהן במשרה זו שלוש שנים.

עיקר עלייתו בא בשנת אלף תשע מאות וחמש, כשנעשה שר האוצר. באותה משרה הכין את החוק שקבע לראשונה קצבת זקנה לזקני אנגליה, ומי שמבקש לדעת מה עשתה הליברליות הבריטית בשנים ההן יסתכל בסעיף הזה ולא בנאומים. בשנת אלף תשע מאות ושמונה, משפרש קמפבל בנרמן מחמת מחלתו, נעשה ראש הממשלה.

אדם שהניח אחריו את חוק הפרלמנט, את קצבת הזקנה ואת ההכרעה הקשה ביותר שקיבלה בריטניה במאה הזאת, יוצא מן ההנהגה מפני ריב עם חברו לשעבר על יחסה של מפלגה לשביתה. יש בזה מן האכזריות הרגילה של החיים הפוליטיים, ויש בזה גם לקח שאינו שייך לאנגליה בלבד: מפלגה שאינה יודעת לסיים ויכוח פנימי, מסיימת במקומו את עצמה.

אדם עומד באולם בוינה, לאחר שחזר ממסע בארץ ישראל, ואומר לשומעיו דבר שאינו חדש ואף אינו נעים: כל שאר השאלות טפלות, וההתיישבות החקלאית היא השאלה המכרעת לעתידה של הארץ. הדרך אליה, לדבריו, היא המושב והאגודה השיתופית, והוא מתנה זאת במשמעת, בסדר ובחמש שנים של סבלנות. את הדברים האלה אומר לא עסקן ולא תועמלן, אלא רופא שנעשה חוקר חברה, ושכבר פעם אחת נבנה בארץ הזאת יישוב על פי תכניתו.

פרנץ אופנהיימר נולד בברלין בשנת אלף שמונה מאות ששים וארבע. נמסר כי אביו היה מטיף בקהילה שבעיר. את דרכו התחיל ברפואה, ובמשך תשע שנים בערך החזיק מרפאה בברלין, ברובע של בעלי מלאכה ופועלים. משם באה התפנית שכל תורתו יצאה ממנה: הוא ראה שאין הוא מרפא אלא את הסימן, ושהמחלה שבה הוא נתקל יום יום שמה עוני, ושאין היא מרפאה בבית החולים.

לפיכך עזב את המרפאה ופנה אל חקר החברה והמשק. בשנת אלף שמונה מאות תשעים ושש הוציא את חיבורו על אגודת ההתיישבות השיתופית, ובו הניח את הרעיון שדבק בשמו: קרקע לאומית שאינה נמכרת, אגודה של מתיישבים המעבדים אותה יחד, והנהלה מקצועית המלווה אותם עד שיעמדו על רגליהם. אין זה סוציאליזם ואין זו אחוזה פרטית, אלא דרך שלישית שביקשה לשמור על רכושו של אדם ולמנוע ממנו את הפיכת הקרקע לסחורה.

כעבור שתים עשרה שנה פרסם את הספר שהקנה לו שם באירופה כולה, הספר על המדינה. טענתו שם חריפה: המדינה לא צמחה מתוך הסכמה אלא מתוך כיבוש, ויש להבחין בין האמצעי הכלכלי, שהוא עבודה וחליפין, ובין האמצעי המדיני, שהוא נטילה. מי שמסכים ומי שאינו מסכים, אינו יכול עוד לדון בשאלה בלי להזכיר את ההבחנה הזאת.

הוא ביקש לתת לנו חמש שנים של משמעת בהתיישבות, ואנו עסקנו השבוע בחוקת בחירות, במטבע שנקשר ללירה שטרלינג ובמס חינוך שהועלה בעיר אחת. אין בכך סתירה, ואולי יש בכך את כל ההבדל שבין מי שמתכנן ארץ ובין מי שגר בה. שתי הלשונות האלה זקוקות זו לזו, ובלבד שהמתכנן יזכור מי משלם את הנסיון, ושהיושב בארץ יזכור שאין מקימים משק על חשבונות של שבוע.