אסתר רזיאל, פעילה ציבורית למען זכויות נשים, ירושלם

קראתי את חוקת הבחירות לעיריות כפי שנתפרסמה, ואיני מוצאת בה שום סעיף האוסר על אישה לבחור. מצאתי דבר גרוע מאיסור: הגדרה. הבוחר, כך נאמר שם, זכר הוא, ורק לאחר המילה הזאת באים הגיל, הישיבה בארץ ותשלום המס. אין כאן טענה שאפשר להשיב עליה ואין כאן נימוק שאפשר לסתרו, יש כאן מילה אחת שהועמדה בראש המשפט ומוציאה מכלל החשבון את מחצית יושביה של כל עיר בארץ.

ואיני מבקשת להתוכח כאן על טבעה של האישה ועל יעודה. אני מבקשת להזכיר דבר פשוט מזה. בעלת חנות בתל אביב משלמת את מס העיריה במועדו, ואין הגובה שואל אותה אם זכר היא אם נקבה; אלמנה המחזיקה בית בירושלם משלמת את מס הקרקע כדרך שמשלם שכנה. אם התשלום הוא המידה, הרי המידה כבר נמדדה ונמצאה שוה. ובאספת הנבחרים שלנו בוחרות נשים ונבחרות זה שנים אחדות, והישוב לא נחרב. אני מבקשת מן המוסדות הלאומיים שיאמרו את הדבר לממשלה בכתב ובשמם המפורש, קודם שייסגר הנוסח ויהיה לחוק.

אברהם קליגמן, סוחר ירושלמי מן הציבור החרדי

הרבנות הראשית קראה השבוע ליהודי הארץ ליטול לעצמם את האזרחות, ונקבעו דרשות בחמשה עשר בתי כנסיות, וקרוב לשלושים רבנים ומטיפים עתידים לדבר בהן. אין רוחי נוחה מכך, ואומר במה. בית הכנסת אינו לשכה של ממשלה, והדרשה אינה טופס. אני רגיל לראות שכשאדם עולה לדרוש בשבת הוא מדבר בדברי תורה, ואם ייעשו בתי הכנסת מקום שבו מסבירים פקודות, לא ירויחו הפקודות ובתי הכנסת יפסידו.

ואף על פי כן אני עצמי אלך ואטול את האזרחות, ואומר גם בזה את טעמי. אדם היושב בעיר שלושים שנה, קונה בה ומוכר בה וקובר בה את מתיו, מן הראוי שיהיה רשום בה. לא מפני הלאומיות אני עושה זאת ולא מפני התביעה המדינית, אלא מפני שאדם שאינו רשום בשום מקום אין לו למי לפנות ביום שיצטרך. ובלבד שייעשה הדבר בנחת: שלא יעמידו את המתמהמה ככופר בעיקר, ושלא ילעגו לזקן שאינו יודע למלא טופס באנגלית. ומי שממהר לרשום את חברו, יבדוק תחילה אם רשם את עצמו.

שלמה גלבוע, סוחר ובעל משרד קטן בתל אביב

נתפרסם השבוע כי הוקם ועד המטבע לארץ ישראל, כי המטבע החדש ייקרא דינר, ייקשר ללירה שטרלינג ויוטבע בעברית, בערבית ובאנגלית; הגזבר הודיע כי הדפוסים והטבעות בהכנה וכי המטבע עתיד לבוא באפריל הבא, ובינתיים לא ישמש ששה חדשים. לפי חשבוני אין הצורה ואין הלשון עיקרו של הענין. עיקרו הוא שסוחר היושב בתל אביב ידע בבוקר מה שוה הנייר שבקופתו, ושמי שיודע זאת יוכל לתת אשראי.

על כן אני מבקש מוועד המטבע דבר אחד בלבד: שיפרסם מראש ובמפורש את סדר ההמרה. מה ייעשה בשטרות המצריים שבידי הציבור, מי מקבל אותם, עד מתי, ומה יהיה השער. ששה חדשים של שני מטבעות זה בצד זה הם ששה חדשים של ספק, והספק מיקר את הסחורה יותר מכל מכס. אני חושש שיפרסמו תחילה את הצד הנאה של הענין, את האותיות העבריות שעל המטבע, ויאחרו בפרסום הצד המשעמם. הצד המשעמם הוא הצד שאנו חיים ממנו.

רבקה בן־עמי, מורה־פועלת מתל אביב

נמסר השבוע כי אלף שבע מאות תלמידים חדשים נרשמו לבתי הספר העירוניים בתל אביב, ובאותה ידיעה עצמה נמסר כי מס החינוך הועלה. שני המספרים שנתפרסמו בצדו, חמשה ומאה עשרים וחמשה גרושים למבוגר, אינם מבוארים כל צרכם, ואיני יודעת אם סולם הוא ההולך ועולה לפי היכולת, או שני שיעורים לשני סוגי תושבים. אני רואה בזה פגם ולא פליטת קולמוס: עיריה המפרסמת מספר ואינה מפרסמת את הטבלה שממנה נגזר, מבקשת מן התושב שישלם ולא יבין.

אני דורשת שיפורסם הסולם במלואו ובעברית פשוטה, ושייאמר בצדו כמה מכל גרוש מגיע אל הכיתה עצמה. ועוד דבר. נשמעת טענה כי תנועות הנוער שבארץ אינן אלא סניפים של מפלגות זרות, זו סוציאליסטית וזו בורגנית, ושאין בהן נוער ארצישראלי כלל. אני עומדת מול אלף שבע מאות ילדים חדשים שנכנסו השנה בשערי בתי הספר, ואומרת למי שטוען כך: הנוער הזה נמצא, והוא יושב בכיתות. השאלה היחידה היא מי ידאג שיהיו לו מורה, ספר וחלון שאפשר לפתוח.

מנחם הררי, פועל־אדמה ממושב צעיר, מן הפועל המזרחי

למעלה מאלף איש נאספו בבית העם בירושלם למחות נגד החלטת הטכניקום. על ההחלטה עצמה איני יודע לפרש יותר מכפי שנתפרסם, ואיני בא לדון בה. באתי לומר מה שראיתי בימי חיי: אספה של אלף איש נעשית בערב אחד, ובית ספר נעשה בעשר שנים. אני מברך על האספה ואיני סומך עליה. הידיים שיושיבו את הטכניקום על מכונו אינן הידיים שמחאו כפיים באולם.

ובאותו שבוע עצמו נמסר דבר קטן שאיש לא נאסף בגללו: חברי גדוד העבודה ברחביה נצטוו לפנות את אהליהם עד העשרים בחודש, ואין בידם הכסף לעבור אל תלפיות. אני מכיר אהלים כאלה ואת האנשים היושבים בהם, ואיני שואל עתה מי צודק בויכוח שבין הגדוד ובין מוסדותיו. אני שואל היכן ילינו בליל העשרים ואחד. מי שיש בידו לתת עגלה וחלקת אדמה, יתן עכשיו ויתוכח אחר כך.