בירושלים נפתחה תערוכה של הצייר הצעיר אריה אלואיל, ו׳דבר׳ מקדיש לה רשימה ארוכה ולא מחמיאה תמיד, שזה סימנה של ביקורת רצינית.

לפני חמש שנים, מספר המבקר, ראה האמן את נוף הארץ, את הירדן בהישפכו אל ים כנרת, והנוף הזה העיר בנפשו את הלירי שבה. מאז הוא מחפש מלים של צורה ושל גוונים ושל אור וצל, והמלים, כדברי הכותב, נלחמות זו בזו.

חזקתו בגרפיקה, וכאן הוא נדיב בשבח: קוים מעטים ואין קץ לצורה. ציוריו דקורטיביים, מעלימים עין מן הפרטים ומבקשים את הכולל. בפורטרטים שלו מגיע הקו לעתים עד כדי גרוטסקה, ואין יודעים אם דיוקן לפניך או קריקטורה; וזה, לדעת המבקר, דוקא מפני שהאמן מצייר אדם שהוא עצמו במצב של חפוש.

גם כפר ערבי העלה על הבד, קוים ישרים וקוביות וקוביות על גבי קוביות, ואף שם בא קו אלכסוני אחד והפר את ההרמוניה. ומסקנתו של הכותב קשה ואוהדת כאחת: אמן צעיר הוא, ועדיין לא קבע לעצמו הלכה; כל תמונה ותמונה אצלו מאורע בפני עצמו, ומי שכל תמונה אצלו מאורע עומד מול גליון לבן בכל פעם מחדש.

הצלחתו של ׳קוו ואדיס׳ לה׳ סינקביץ׳ על בד הראינוע הביאה להצגה חדשה של הספור, עשירה ומשוכללת, ובה משתתפים מבחירי המשחקים, וביניהם אמיל יאנינגס בתפקידו של נירון קיסר.

המודעה מונה את תמונותיו אחת אחת: חגיגות ההוללות של רומא, ההתחרות ברכב, רומא עולה באש, ונדונים מושלכים לחיות טרף. התמונות ההיסטוריות מחיי רומא העתיקה, נאמר שם, הוצגו הפעם בדיקנות מדעית ובאמנות נפלאה כאחת, והמבקש להבליט בהן דבר יבליט את הנגוד שבין חיי המותרות והשחתת המידות של נירון ועבדיו ובין טהרת המידות והגבורה הנפשית של מפיצי האמונה החדשה.

ואנו מבקשים להעיר הערה אחת, והיא אינה נוגעת בסינקביץ׳ ואף לא במשחקים. הנגוד שהיצירה הזאת בנויה עליו נוח מאד לבד. הוללות מצטלמת היטב, שריפה מצטלמת היטב עוד יותר, ואריה הנכנס לזירה עושה את מלאכתו בלא מלה. אבל הענין שעליו נכתב הספור אינו השריפה ואינו האריה: הוא מה שעובר על אדם המחליף את אמונתו, וזה אינו נראה בעין ואינו נמסר בתנועה. יש מקומות שבהם הבימה עדיין חזקה מן הבד, ודוקא מפני שהיא ענייה בהם.

ולפני ימים אחדים נדפסה אצלנו מסה ארוכה על עלית הראינוע כבידור עולמי ועל יתרונותיו על פני התיאטרון. מי שקרא אותה ואחר כך את המודעה הזאת יבין מה טיבם של היתרונות המדוברים: הם יתרונות של ממדים ושל מספרים, אלפי ניצבים ורחוב שלם העולה באש. ואלה יתרונות אמתיים, ובלבד שלא ייקרא להם בשם אחר.

רשימה ב׳דבר׳ יוצאת השבוע נגד שכחת צורתו החיצונית של הספר העברי, ומעמידה מולה תורה שלמה שאינה שלנו.

הסיסמה באנגליה, מזכיר הכותב, היתה שלוש מלים: פשטות, התאמה למטרה ואמיתות החומר. לפי אותה תורה אין השער קישוט המודבק על הספר, אלא חלק ממנו, כשם שדלת אינה קישוט של בית; ואין המלאכה להוסיף אלא לגרוע. הספרים האנגלים, הזולים והיקרים כאחד, היו לתפארת, ומזה כשלושים שנה הולכות אחריהם גרמניה ואחריה רוסיה ועוד ארצות.

ומולם מעמיד הכותב שער אחד של ׳ספריה כללית׳, ודן אותו לכף חובה שורה שורה. האותיות מסתלסלות ונוטות, ראש האחת מתכופף ורגלה עקומה, ואינן עומדות בשקט; ובמרכז סמל ההוצאה, ספר כבד כרוך בקלף כדוגמת הספרים שמלפני מאות שנים, ועליו מרפרפת נוצת אוז מתפתלת שאינה עשויה לכתוב בה כלל. והמסגרת שמסביב נראית לו כמסרק של שנים ועועות. וכל אלה יחד צועקים דבר אחד, אומר הכותב, וטוב היה להם לו שתקו.

ומה הוא מבקש בסך הכל. מעט מאד: או שיווי משקל, או שכל הצורות שבשער יתכנסו אל נקודה אחת. שני עקרונות בלבד, וכל שער יכול להיפתר לפיהם. ודוגמה טובה יש בארץ והוא מצביע עליה: אותיות שער פשוטות וברורות, וראשו של ׳דבר׳ עצמו יוכיח. ספר שאין לו פנים אינו נקרא פחות, אבל הוא נלקח מן המדף פחות, וזה ההבדל כולו.