נמסר כי הלורד פלומר וליידי פלומר ביקרו ביריד ובתערוכה של ארץ ישראל והמזרח הקרוב בתל אביב, והביעו את שביעות רצונם מן ההתקדמות שבתעשיה. ימים אחדים קודם לכן נמסר כי השנים שבו לירושלם מחופשה שעשו בחוץ לארץ, ומי שמונה את הימים שבין הידיעה האחת לחברתה ימצא שלא ניתנה לנציב שהות רבה לפרוק את מזוודותיו.

וליידי פלומר, מספרים, אינה נלווית אל בעלה כמי שממלאה חובה. בכל מקום שהיא באה אליו היא שואלת שאלות שאין הפקידים מוכנים להן, ובעניני בריאות ונשים היא נוהגת כמי שיש לה דעה משלה ולא כמי שמוסרת את דעת המשרד. בביתנים, כך נמסר, עמדה זמן רב דוקא אצל המפעלים הקטנים.

ביום השני בבוקר הגיע המלך פייסל, מלך עיראק, ופמלייתו לירושלם מארץ מצרים, ועל רציף התחנה עמדו לקראתו הלורד פלומר, הקולונל סיימס ונכבדי הערבים, ובהם המופתי הגדול, ראע׳ב בי נשאשיבי ומוסא כאזם פחה אל חוסייני. רשימה כזאת אינה נערכת בבוקר אותו יום. היא נערכת שבוע קודם, ומי שנשמט ממנה יודע היטב מי השמיט אותו.

מה דיברו שם בשעה שהרכבת נעצרה, אין בידינו. עמידה על רציף אחד אינה עדות להסכמה בשום דבר, וכל אחד מן העומדים שם היה יכול לומר לחברו דברים שלא נאמרו בקול. אנו מוסרים רק את מה שנראה: המלך ירד, הנציב קידם את פניו, והצלמים עשו את מלאכתם.

מוינה נמסר כי הועמדה מצבה של שיש על קברו של תאודור לשטיצקי, מגדולי מורי הפסנתר שבדורות האחרונים, בבית הקברות המרכזי שבעיר. את הכסף אספו תלמידיו לשעבר באנגליה ובאמריקה, והועד שעמד על כך היה בראשותו של מר פדרבסקי.

ויש כאן דבר שראוי לעמוד עליו. מר פדרבסקי הוא היום, לדעת רבים, הפסנתרן הידוע שבעולם, והיה בשעתו גם ראש ממשלה בארצו, ואף על פי כן הוא מוצא זמן לאסוף כסף לאבן על קבר. מספרים כי לשטיצקי היה מורה קשה, ושהיה אומר לתלמידיו דברים שאין חוזרים עליהם בדפוס. אלה שספגו את הדברים ההם לפני שלושים שנה הם שמשלמים עתה על השיש, וזו, כנראה, כל התשובה.