הצפור שידעה לפני כולם
הצפור שידעה לפני כולם
בחצרו של בית אחד בכפר, בסופו של חודש תשרי, ישבו בעלי החיים ודיברו בגשם. השמים היו בהירים כל אותם ימים, השרב חזר ובא, והאבק עמד על הדרך כאילו לא ירדו עליו מים מעולם. אמר התרנגול: היורה כבר לא יבוא השנה. אמרה העז: יבוא, אבל בעוד חודש ימים. ואמר החמור, שהיה זקן מכולם: ראיתי שנים שבהן ירד הגשם בלילה אחד, בלא שהודיע לאיש.
בפינת הגג ישבה סנונית אחת ולא אמרה דבר. לא אמרה שיבוא ולא אמרה שלא יבוא. ירדה אל החצר, נטלה בפיה גוש טיט לח מן השוקת, עלתה אל קנה וסתמה בו סדק קטן שבצדו הצפוני. ירדה שוב ועלתה שוב, וכך עשתה כל אותו בוקר, וכל אותו יום, ועוד יום אחריו.
צחקו עליה כל בני החצר. אמר לה התרנגול: על מה את עמלה, והרי השמים כזכוכית. אמרה לה העז: חבל על כנפיך בחום הזה. והסנונית לא ענתה להם דבר, אלא גמרה את מלאכתה, בדקה את הקן מבחוץ ומבפנים, ונחה.
ובלילה שבין שלישי לרביעי בא היורה. הוא בא כדרכו: ברוח קרה מן הצפון תחילה, ואחר כך במים. עד הבוקר היו כל הקנים שעל הגג ספוגים כספוג, והגוזלים שבתוכם רעדו מקור, ורק קן אחד עמד יבש, וזה היה הקן שסדקו הצפוני נסתם.
בבוקר באו כולם ושאלו אותה: מנין ידעת שהגשם יבוא דוקא הלילה? אמרה להם הסנונית: לא ידעתי מתי יבוא, ואף עתה איני יודעת מתי יבוא הבא אחריו. ידעתי רק שהוא עתיד לבוא, ודי היה לי בזה. מי שממתין עד שיידע את היום, ממתין עד שיירטב; ומי שמתקן את קנו בעוד השמים בהירים, ישן בטוב בכל לילה שיבוא.
חידה
עמוקה אני ואפלה, ואין לי דלת ואין לי מדרגות. אין אני ממתינה לגשם, שכן מימי עולים אלי מלמטה. הדלי יורד אלי ריק וחוזר מלא, וכל אנשי העיר באים אל פי ואינם נכנסים. מה אני?