מן הצפון
מנוע חשמלי מברלין למעבדות חיפה
ידידי המוסד הטכני בחיפה שבגרמניה מוסיפים לתרום חמרים, מכשירים ומכונות, והתרומה האחרונה והחשובה שבהן היא מוטור חשמלי המספק זרם ישר למעבדות הפיסיקה והכימיה.
המשלוח בא מחברת אה.גה., היא החברה הכללית לחשמל שבברלין. בצדו שלח ה׳ שטראוס מקלן מלאי חדש של מכונות למחלקת המסגרות המיכנית, בהמשך למתנות ששלח לאותה מחלקה לפני שנתים.
ומדוע זרם ישר דווקא. הזרם המצוי ברשת הוא לרוב זרם חילופין, כלומר זרם המחליף את כיוונו פעמים רבות בשניה, הלוך ושוב כנדנדה. לתאורה ולהנעה אין בכך כלום. אבל מעבדה של כימיה מפרקת חמרים בכוח החשמל, ומשקיעה מתכת על גבי מתכת, ובעבודות האלה חשוב לאיזה צד הולך הזרם: מה שהוא עושה בחצי המסע הראשון הוא סותר בחצי השני, ואין בידך דבר. אף מכשירי המדידה העדינים שבמעבדת הפיסיקה מבקשים זרם שקט והולך לצד אחד.
ומכאן חשיבותו של המוטור שנשלח. אין הוא מנוע המניע מכונה כי אם מנוע המניע דינמו: הזרם המתהפך שברשת מסובב את המנוע, המנוע מסובב את הדינמו, והדינמו נותן זרם ההולך לצד אחד בלבד. כלי אחד עומד בפינת המעבדה ומאכיל ממנו את כל השולחנות, ובלעדיו היה כל חוקר צריך לעצמו סוללות ומצברים ולטפל בהם בכל יום.
אפיק חדש לקישון
חברת הכשרת מפרץ חיפה חופרת לקישון אפיק חדש, סותמת את האפיק הישן ומייבשת את הבצות שעל הגדה הימנית, והעבודה עתידה להיגמר לפני שתפתח עונת הגשמים.
הקטע הזה של הקישון בצה הוא לכל אורך זרימתו. על כן נחפר לו אפיק חדש שיקבל אל תוכו את מי האפיק הישן ואת מי הסביבה גם יחד. אורך האפיק החדש שני קילומטרים ושמונה מאות מטר, ואילו הישן לא היה אלא שני קילומטרים ומאתים מטר.
וכאן ראוי לעמוד על עיקרו של הענין, שרבים טועים בו. הקדחת אינה עולה מן המים כאדים. היא באה על ידי היתוש, והיתוש מטיל את ביציו במים עומדים בלבד: הזחל הבוקע מן הביצה תלוי בפני המים ונושם מהם, ופני מים נעים אינם מניחים לו לעשות כן. לפיכך אין מייבשים בצה כדי להוציא ממנה את המים, כי אם כדי שלא יישארו בה מים שאינם זזים. אפיק אחד שהמים רצים בו עדיף על עשרים שלוליות שקטות.
וגם חשבון העפר שלפנינו מאלף. כמות האדמה הנחפרת מן האפיק החדש עומדת על מאה ושנים עשר אלף מטרים מעוקבים, והכמות הדרושה לסתימת האפיק הישן על מאה עשרים וחמישה אלף מטרים מעוקבים; החסר יילקח משכבת החול שעל שפת הים. בצדה נחפרות תעלות על גבול השטח שלא יציפוהו מי הסביבה, והתעלה הדרומית, הנופלת אל תוך האפיק החדש, כבר נגמרה.
ועוד נמסר על עבודת מעינות הקורדני, הנמשכת מחודש מאי באותו המרץ. שטח של כשמונה מאות דונם יובש שם, ומי המעינות שוטפים עתה אל תוך נחל הנעמן. לכשייגמרו עבודות ההבראה, אומר הדין וחשבון, ישוחרר חלקה הדרומי של האדמה ההיא מן הקנים שהקדחת באה מתוכם, ושטחים רחבים יהיו בריאים לגמרי.
מן הארץ
תחנת הרדיו שבמגרש היריד
בין מוצגי היריד השלישי עמדה גם תחנת רדיו בהנהלתו של מהנדס, והקהל סר אליה והצטופף לפניה בימיו האחרונים של היריד.
שמו של המהנדס בא לפנינו בדפוס משובש ואין אנו נוקבים אותו, והידיעה עצמה קצרה. אנו מביאים אותה כמות שהיא, ומוסיפים עליה את מה שחסר לקורא שלא ראה מקלט מקרוב.
ראשיתו של המקלט בחוט ארוך המתוח בין שני מוטות, והוא האנטנה. החוט אינו מושך אליו את הגלים ואינו רודף אחריהם; הוא עומד בתוכם, והגל העובר על פניו מזיז בו את החשמל הלוך ושוב, וזה כל מעשהו. הזרם הנולד בדרך זו חלש עד מאד, חלש הרבה מכדי שתקלוט אותו אוזן.
משם הולך הזרם אל סליל ואל כלי הכיוון שעמו, ואלה בוררים מכל הגלים שבאויר את הגל האחד שמבקשים לשמוע, כדרך שאדם מותח מיתר עד שהוא עונה לקול שכנגדו. אחריהם עומד הגלאי, ומלאכתו לחתוך מן הגל את חציו ולהשאיר בידנו את הפעימות שהאוזן יכולה לתפסן. ואלו מגיעות אל האזניות, מזיזות בהן לוחית דקה, הלוחית מכה באויר, והרי הקול. כל המכשיר אינו אלא שרשרת: בראשה חוט הנענה לגל, ובסופה לוחית הנענה לחוט.
מן העולם
קדיחה בטרינידד
מטרינידד נמסר כי הגיאולוג מר י. א. בולברוק מוצא שהתנאים באחוזה שנבדקה שם מצדיקים קדיחה לשם נפט.
שם האחוזה בא בדפוס שלפנינו מטושטש ואין אנו נוקבים אותו. הידיעה קצרה, ואולם המלאכה שמאחוריה ראויה שיידעו אותה.
הגיאולוג אינו רואה את הנפט. הוא רואה את השכבות, ומהן הוא למד. הנפט אינו עומד בבור שמתחת לאדמה כי אם ספוג בתוך אבן נקבובית, ככלי חרס שספג שמן; וכדי שלא יברח ויעלה, צריכה לעמוד מעליו שכבה אטומה שאינה מניחה לו לעבור. ובמקום שהשכבות מקומרות כגב של קשת, עולה הנפט הקל אל ראש הקמר, והמים הכבדים ממנו נשארים מתחתיו. לפיכך מחפש הגיאולוג תחילה קמר, אחריו את האבן הסופגת, ואחריה את המכסה האטום, ורק אז הוא ממליץ על מקדח.
ואף על פי כן, המלצה איננה באר. בין חוות הדעת ובין הנפט עומד המקדח, ורבים המקומות שנמצאו בהם כל הסימנים ולא נמצא בהם דבר.
פינת האדמה
הכורכר, חול שנעשה אבן
היוצא מיפו אל הצפון ומטפס על הגבעה הנמוכה שלפניו דורך על אבן שאינה אבן כלל. היא צהובה וגסה, מתפוררת בין האצבעות כסוכר יבש, ובכל זאת חוצבים ממנה אבני בנין ובונים בהן בתים העומדים דורות. שמה בפי הארץ כורכר.
ומעשיה כך הוא. הים מעלה חול אל החוף, והרוח המערבית נוטלת אותו ומנשאת אותו אל פנים הארץ ומעמידה ממנו רכס נמוך המקביל לקו החוף. אין זה חול של נהר כי אם חול של ים, ומעורבים בו שברי קונכיות. הגשם היורד עליו ממס את הסיד שבקונכיות, מוליך אותו כלפי מטה בין הגרגרים, ושם הוא מתקשה ומדביק גרגר אל גרגר. כך נעשית שכבה של חול נודד לאבן שאפשר לחצוב בה.
ולא רכס אחד יש כאן כי אם כמה רכסים זה מאחורי זה, ובין רכס לרכס שוכבת אדמה אדומה ודקה שקוראים לה חמרה. הרכסים הללו הם שעושים את צרתו הגדולה של מישור החוף: מים היורדים מן ההר מבקשים דרך אל הים, ורכס הכורכר עומד בפניהם כסכר, והם נעצרים מאחוריו ונעשים בצה. מי שראה את הבצות השוכבות בין הרכסים יודע שאין הן מעשה שמים בלבד.
ועוד מידה אחת יש לו. הוא נקבובי, והמים חודרים לתוכו ונאגרים בו כבספוג, ומשם דולים אותם בבארות שבפרדסים. והוא נוח לחציבה בעודו לח ומתקשה משהוא מתייבש באויר, ומשום כך היו הבנאים הוותיקים חוצבים אותו בחורף ומניחים לו להתקשות בקיץ.
ואם יבקש הקורא לראותו אין לו לצאת רחוק. כל קיר ישן ביפו ובחיפה, כל גדר של מושבה ותיקה ורוב פיות הבארות שבפרדסים, כולם עשויים מן החול הזה שנעשה אבן, ובו טבועות עד היום קונכיות קטנות שהיו בים.