העתון החותם היום סדרה של רשימות על מלחמת השפות מספר מעשה שאירע לפני שלוש עשרה שנים, ואף על פי כן הוא נקרא כענין של היום.
ארבעה ענינים בגליון הזה: רשימה היסטורית המגיעה אל סופה, הודעה על בטאון תנועה העומד לעבור מאירופה אל הארץ, שתי ידיעות תיאטרון מפריס ומברלין, וביקורת על הקונצרט הסימפוני החמישי שנערך כאן במוצאי שבת. אין ביניהם קו אחד המחבר את כולם, ויש בהם שאלה אחת החוזרת: מי הוא הקהל, ומה צריך שיידע כדי שיהיה קהל.
מן הארץ
שלוש עשרה שנים למלחמת השפות
״דאר היום״ מסיים היום את סדרת רשימותיו של מר אברהם אלמאליח על מלחמת השפות, והמעשים שהיא מספרת אירעו כולם בחודש חשון של שנת תרע״ד.
וראוי לומר זאת בפירוש שלא יטעה הקורא: אין הרשימה הזאת ידיעה של היום. כל התאריכים שבה הם תאריכי אותה שנה, לפני שלוש עשרה שנים, ואנו עומדים עתה בחשון תרפ״ז.
ואלה הדברים שהיא מספרת. הקורוטוריום של המוסד העברי הטכני בארץ ישראל החליט אז להוציא את השפה העברית מכלל שפות ההוראה בבית הספר הריאלי ובטכניקום שעמדו להיפתח בחיפה. כנגד ההחלטה קם הישוב: מרכז המורים ביפו קרא אל המוסדות ואל ההסתדרויות להשתתף במלחמה, הוחלט לערוך אספות מחאה בכל מקום ולפנות אל הועד הפועל הציוני שבברלין, הוקמה קופת שביתה למורים ולפקידים שיעזבו את משרותיהם, והוכרז חרם על שני בתי הספר ההם: שום תלמיד לא ייכנס בהם ושום מורה לא יקבל בהם משרה עד שתיקבע העברית שפת הלימוד לכל הלימודים.
באור ליום י״ח בחשון נאספו בתל אביב אלפי אנשים מכל העדות ומכל המפלגות, והאספה קיבלה פה אחד החלטה שההחלטה ההיא חותרת תחת יסוד החינוך העברי בארץ; וכן הביעה הסכמה גמורה להתפטרותם של אחד העם, של הד״ר טשלינוב ושל ד״ר ש. מן הקורוטוריום ושלחה להם את ברכתה. למחרת בערב נאספו בבית הכנסת של הספרדים ״קהלת יעקב״ וקיבלו את אותן ההחלטות עצמן, ואף בית העם היפואי קרא לאספת מחאה פומבית.
ומדוע אנו חוזרים אל הדברים היום. מפני שהם נקראים אחרת מרחוק. אותם בתי ספר עצמם עומדים עתה בחיפה, ובימים אלה ממש מגיעות אליהם מכונות ומכשירים מגרמניה, ומי שעובר היום בשעריהם אינו שומע עוד את השאלה ששאלו בה אז. הרשימה של מר אברהם אלמאליח אינה מספרת על ויכוח שהוכרע; היא מספרת באיזו דרך הוכרע, ועל ידי מי.
מן העולם
״העולם״ יופיע בארץ
לשכת העתונות של ההנהלה הציונית בארץ ישראל מודיעה כי אין אמת בידיעות שהשבועון העברי ״העולם״ עומד להיפסק, וכי ההכנות להופעתו בארץ נמשכות.
השבועון הזה הוא בטאונה של ההסתדרות הציונית והוא יוצא עד היום באירופה. לפי ההודעה החליט הוועד הפועל הציוני בישיבתו האחרונה להמשיך בהכנות להופעת העתון בארץ ישראל, ואין אמת אף בידיעה שעתון אחר ייעשה לבטאון הרשמי.
ומי שרגיל בבטאוני תנועות יודע שאין זה ענין של מקום דפוס בלבד. עתון היוצא בברלין או בלונדון כותב על הארץ; עתון היוצא בארץ כותב מתוכה, והוויכוח שבו נקרא בידי אותם אנשים שהוויכוח נוגע להם למעשה. אם תתקיים ההודעה, יהיה זה בטאונה המרכזי הראשון של התנועה שמקום מושבו כאן.
ומן ההוצאה לאור: ספר בשם ״עמק יזרעאל״ יצא עתה בגרמנית בהוצאת קרן היסוד שבירושלים, מעשה ידיו של ה׳ אטינגר. הספר סוקר את עמק יזרעאל מן הצד ההיסטורי, הגיאוגרפי, האתנוגרפי וההתישבותי; יש בו נתונים על ההתישבות שבעמק כיום, מפה של האזור ותמונות רבות, ורישומו הכללי רישום של ספר עשוי היטב.
רומיין בפריס, ״הבימה״ בברלין
מפריס נמסר על הצגת בכורה למחזהו של ז׳יל רומיין ״הדיקטטור״, ומגרמניה נמסר כי להקת ״הבימה״ נתקבלה בברלין בחמימות.
המחזה הוצג בפעם הראשונה בששה באוקטובר בקומדי דה שאנז אליזה שבפריס. במרכזו עומד סוציאליסט שנעשה דיקטטור, ובכך די כדי להסביר מדוע אין מחזה כזה עובר בשתיקה בעתוני היבשת בשנה הזאת.
ומברלין נמסר כי הביקורות שנתפרסמו בעתונים הגרמנים על הצגות הבימה הדגישו את איכותה האמנותית של הלהקה. וראוי להעיר לקוראינו נקודה אחת שרבים טועים בה: הלהקה אינה במוסקבה ואינה בארץ ישראל, כי אם בסיבוב באירופה, ובברלין היא עתה.
הקונצרט החמישי בבית העם
הקונצרט הסימפוני שנערך במוצאי שבת בבית העם היה החמישי בסדרה, ומבקרנו מוצא בה קו ההולך ומתברר מקונצרט לקונצרט.
בראש התכנית עמדה האוברטורה ל״איפיגניה באוליס״ של גליק. מי שזוכר כיצד הוצגה האוברטורה הזאת בקונצרט הסימפוני הראשון, לפני ארבעה חדשים, יוכל להעריך את הדרך שעברה התזמרת מאז: ריכוז הכוחות, אחדות הקולות והשלמת הכלים הבודדים לסוגיהם.
אחריה באה סימפוניה של בטהובן. חלקה הראשון, השלישי והרביעי נוגנו יפה למדי, ואילו יפיו של החלק השני, שכולו הרמוניה ותנועה נעימה, לא הובלט די הצורך. והערה אחת של המבקר ראויה שתיזכר: בסימפוניה הזאת בא הסקרצו בחלק השלישי במקום המינואט המקובל, וזו הפעם הראשונה בספרות המוסיקה. ובחלק הרביעי ישמע השומע ויכוח משעשע בין כלי הנשיפה ובין הכינורות, הללו צועקים סוף סוף והכינורות מוסיפים לפטפט.
הסוליסטית היתה הגברת אלס בוטלר, ושיריה נבחרו בטוב טעם: קנטטה של באך, שיר של בראמס ואריה מתוך האורטוריום ״פאולוס״ של מנדלסון. בתכנית באה גם האוברטורה ״שיבה למולדת״ של מנדלסון, והיא מן היצירות המפורסמות פחות שלו.
ועיקר דבריו של המבקר אינו בהערכה כי אם בבקשה. קהל שומעים רחב כקהלו של בית העם, אומר הוא, אינו יכול להבין יצירות מודרניות אם לא יינתן לו תחילה יסוד בטוח בהבנת הקווים העיקריים של הצורה; ועל כן הוא מציע שתינתן לפני הנגינה הרצאה קצרה, או שיודפס על גבי התכנית מאמר קצר על היצירות. יש טעויות שאפשר למנען בכך, ובהן הטעות הרגילה שבה חושבים את ארבעת חלקיה של סימפוניה אחת לארבע יצירות נפרדות.