האנגלו-פרסית תחלק שנים עשר וחצי

חברת המלח בעטלית השלימה שנה שלישית לפעולתה: המלח מוצא מעשרים ושתים בריכות בשלוש דרגות, ומועסקים בה כמאה עד מאה וששים פועלים יהודים ומצריים.

וכך נעשה הדבר, למי שלא ראה בריכת מלח מימיו. מכניסים מים מן הים אל בריכה רחבה ורדודה, והשמש והרוח עושות את שלהן: המים עולים באויר והמלח נשאר על הקרקע. מי שמכניס מים לבריכה אחת ומעביר אותם אחר כך אל בריכה שניה ושלישית מקבל מלח בדרגות שונות, וזו כל תורת שלוש הדרגות שנמסרו לנו. אין בכך המצאה חדשה; ההמצאה היא שיש מי שעושה זאת בקנה מידה של עשרים ושתים בריכות ושל מאה וששים איש, ולא בשתי בריכות ובשני אנשים.

והצד השני של הענין אינו מלח אלא מונופול, ואנו מביאים אותו בלשון שנמסר בה. המכירה של מלח בארץ מוחזקת בידי הממשלה, והעתון שממנו באה הידיעה מוסר כי הממשלה משלמת לחברה כפי שנים וחצי פחות מן המחיר שהיא גובה מן הצרכנים. זו טענה כבדה, ואנו מיחסים אותה לעתון ולא לעצמנו; מי שבידו החשבון הנכון יודיענו ונדפיס אותו.

ומספרי התצרוכת שנמסרו אינם מן המין האחד, וראוי שיאמר זאת בפירוש. בנפת באר שבע נמסרת התצרוכת בטונות, כארבעים טונות בשנה; ובנפת יפו ובנפת עזה נמסרים אחוזים, שמונה עשר וחצי למאה בזו וחמשה ושש עשיריות למאה בזו. אין בידנו לדעת מה הוא השלם שממנו נגזרו האחוזים, ולפיכך אנו מדפיסים את שלושת המספרים כפי שנמסרו ואין אנו מעמידים אותם זה לעומת זה.

ובחיפה מפעילה החברה תחנה מקומית לסידור המלח ולהורדתו, והייצור, לפי הנמסר, מתרחב תמידית. ותחנה בחיפה אינה פרט קטן: מלח הוא סחורה כבדה וזולה, וסחורה כבדה וזולה אינה נושאת הובלה ארוכה. מי שמעמיד תחנה בנמל מקצר את הדרך שבין הבריכה ובין האניה, וזה כל סודו של מפעל כזה.

נמסר כי אוצרות זהב וכסף שהיו מונחים בלא שימוש מאז המלחמה הגדולה מובאים אל קופות הבנק של צרפת, והבנק קונה בחזרה את לואי הזהב ששוויו עשרים פראנק בעד מאה וארבעה עשר פראנק בכסף נייר.

ואין צורך בתורת כלכלה כדי להבין את הידיעה הזאת, שכן כל מה שיש בה הוא מטבע אחד ושני מחירים. על פני המטבע חרותים עשרים פראנק, ובקופה משלמים עליו מאה וארבעה עשר. ההפרש אינו של הזהב, שכן הזהב לא גדל ולא הוסיף משקל; ההפרש הוא של הנייר. מי שמבקש לדעת מה אירע לכסף הנייר הצרפתי מאז המלחמה ימנה את המספרים הללו זה כנגד זה, ואין לו צורך בהסבר נוסף.

ומדוע חוזרים האוצרות אל הקופה עתה ולא בשנה שעברה, אין הידיעה שלפנינו אומרת, ואיננו קובעים לה טעם. מי שקורא אותה כפשוטה רואה בה סימן אחד בלבד: אדם שהחזיק זהב בביתו שנים הרבה החליט עכשיו שהוא מרוויח יותר בקופה מבתחתית התיבה, ואין מחשבתו של בעל תיבה אחת ענין לעתון; מחשבתם של רבים המגיעים באותו חודש עצמו אל אותה מסקנה היא ידיעה.

ובטבלה שאנו מדפיסים בגליון זה עומד גם הפראנק הצרפתי כנגד הלירה הפלשתינאית. שערו הוא השער האחרון שבידינו, ולא הזזנו אותו מפני הידיעה הזאת: ידיעה על זהב הנכנס לקופה אינה שער חליפין, ואיננו עושים שער ממה שאינו שער.