אלישבע, רות של זמננו

רשימה ב״דאר היום״ עומדת על הופעתה של המשוררת העברית אלישבע, פסבדונים של סופרת רוסית שכתבה לפנים רוסית ואנגלית בלבד, ורואה בה מאורע בחיי הרוח העבריים.

לפי אותה רשימה הופיעה אלישבע בספרותנו לפני כחמש שנים, ובאותו פרק זמן עצמו פרסמה את שירה הראשון בעברית; יצירותיה נתפרסמו בכתבי עת שונים וביחוד ב״התקופה״, שבו נדפסו ממנה מחרוזות שלמות של שירה לירית. שם משפחתה בא בנוסח שבידנו בשתי צורות שאינן שוות, ולפיכך אנו כותבים אלישבע ואיננו נוקבים בו.

וזו לשונה של הרשימה בעיקרה: אישיותה של המשוררת העברית אלישבע היא לנו מאורע היסטורי בחיים העבריים, שכן אשה מבנות עם נכרי נמזגה מזיגה שלמה עם השפה העברית עד שהיא כותבת בה שירים אינטימיים וענוגים. ובאותה רשימה נאמר כי ״מספר הסופרות העבריות הוא, כאמור, קטן מאד״, ושמשוררות עבריות חסרות לנו לחלוטין.

ולשון אחת שבה ראויה שתובא כמות שהיא: אלישבע היא רות של זמננו, רות ששרה עד לפנים כרוסית. על הנשף שנערך למשוררת מסרנו בגליון של אמש ואיננו חוזרים עליו; כאן אין הענין נשף כי אם הערכה. והערכה זו אומרת שני דברים בבת אחת, ורק אחד מהם נאמר בפירוש: שזרה נכנסה אל היכל שירתנו, ושבנות הבית טרם נכנסו אליו. הראשון הוא שבחה של השפה; השני הוא שאלה אל בתי הספר שלנו ואל מערכות העתונים, ואיננו פוטרים את עצמנו ממנה.

מלונדון מודיעים על איחוד שני העתונים ״דיילי סקטש״ ו״גרפיק״, ומן התיאטרון ״הבימה״, המצוי עתה מחוץ לארץ, באה הודעה על שינויים בהנהלתו.

על האיחוד נמסרה שורה אחת בלבד, ואין בה מועד ואין בה שמות. ואולם מי שקורא עתון יודע מה משמעו: במקום שתי מערכות מערכת אחת, במקום שני בתי דפוס אחד, ובמקום שני שמות על גבי הגליון שם אחד או שם כפול. עתון אינו נסגר מפני שאין לו קוראים בלבד; לפעמים יש לו קוראים ואין לו מקום בין שכניו.

ומברלין, לפי מה שהבאנו בגליון מן השבוע שעבר יושבת שם הלהקה, מודיעה הנהלת ״הבימה״ בחתימת ידה על שינויים בהנהלה: ה׳ צמח סילק את ידו מן ההנהלה ונשאר כמאז אחד המשחקים, ובמקומו עומדת הנהלה של חמשה אנשים מבין המשחקים עצמם. מן השמות שאפשר לקראם בנוסח שבידנו: ה׳ מסקין וה׳ צ׳מרינסקי; שאר הרשימה אינה קרואה כולה ואיננו מנחשים אותה. עוד נמסר כי נבחר עורך ספרותי, המשורר ז׳ שניאור, שישתתף מעתה בקבע, בין ביצירותיו ובין בעריכה.

שני הענינים הללו אינם ענין אחד, ואולם מי שמעמיד אותם זה בצד זה רואה בהם שאלה אחת: מי מנהל מפעל של רוח. בלונדון החליטו שנים להיות אחד, ובברלין החליטו שאחד יהיה חמשה, ובשני המקומות ההחלטה אינה החלטה על אמנות כי אם על מי שיחתום עליה.