תעודה קטנה בעתון הרשמי פותחת בפני קו אויר עתיד את פקודת הפקעת הקרקעות, ומעמידה את שירות האויר של ״אימפריאל אירווייס״ בארץ ישראל בכלל המפעלים שלצורך הצבור.
החברה, כך נמסר בצו, רשומה באנגליה ונרשמה גם בארץ ישראל, והאישור ניתן לפי סעיף שלישי שבפקודת הפקעת הקרקעות משנת 1926.
ובאותו בוקר באה ידיעה שניה מעניני אויר, והיא בשורה אחת: מיניסטריון התעופה הבריטי ניגש לבנין חמשים אוירונים צבאיים להגנת החופים. אין בידיעה טפוסו של האוירון ואין בה מועד, ואיננו מוסיפים עליה.
שתי ההודעות אינן מאותו מין: האחת מדברת בחברה שתזדקק לקרקע, והשניה במדינה שתזדקק למכונות. ואולם שתיהן אומרות אותו דבר, שהאויר נעשה בשנים אלו ענין של אדמה ושל תקציב, ולא ענין של מעוף בודד שקוראים עליו בעתון.
באוויר
צו הפקעה בשביל שירות האויר
בצו שנדפס בעתון הרשמי מאשר קול׳ סיימס, שניהל אז את עניני הממשלה, כי שירות האויר שתפעיל בארץ ישראל חברת ״אימפריאל אירווייס״, חברה הרשומה באנגליה ונרשמה בארץ ישראל, הוא מפעל בעל אופי צבורי במשמעותו של סעיף שלישי שבפקודת הפקעת הקרקעות, 1926.
ומה כוחו של אישור כזה. פקודה של הפקעה מאפשרת לרשות לקחת קרקע לצורך שנקבע כצורך צבורי, ובדרך כלל בעד פצויים; וכל זמן שמפעל אינו מוכר כמפעל כזה, אין הפקודה עומדת לו כלל. תעודה קטנה בעתון הרשמי אינה אפוא הודעה על קו אויר ואינה הודעה על אוירונים; היא המפתח הפותח את הפקודה בפני החברה, ומכאן ואילך אפשר לדון בקרקע. נוסח הפקודה עצמו אינו מונח לפנינו ואיננו מפרשים את סעיפיה.
ומה שאין בצו ראוי שייאמר בפירוש: אין בו שם של מקום. שדה לאוירונים מבקש שטח ישר וארוך, נקי מעצים ומחוטי חשמל וקרוב לדרך, ומן הסתם גם קרוב לעיר; היכן ימצא שטח כזה לא נמסר, ואיננו משערים ואיננו מזכירים מקום שלא הוזכר בצו.
ושתי מלים על המשמעות המעשית. קו של אוירונים אינו מתחיל באוירון; הוא מתחיל בנייר שהופך חלקה של קרקע לשדה חניה. וחברה הרשומה כאן וגם באנגליה כפופה גם לדינה של הארץ הזאת ולא ללונדון בלבד, ומי שאדמתו תידון לפי הצו הזה ראוי שיידע זאת בעוד מועד.