רבקה בן-עמי, מורה-פועלת מתל אביב

אני עומדת בכיתה כל בוקר ומלמדת ילדי עובדים על בניין הארץ. ובשעה שאני מדברת על עבודה עברית ועל אחריות, יוצא הילד מבית הספר ורואה את אביו יושב בבית חסר מעש, כי הממשלה מעסיקה ערבים בלבד בכביש הגדול. אני שואלת: מה ערך יש למלים שלי כשהמציאות מלמדת את ההפך?

בן-צבי עלה אל פלומר ודיבר בשם כולנו, ואני מברכת על כך. אולם אני דורשת שהדיבור לא יישאר בלשכת הנציב. ההסתדרות חייבת לדרוש מן הממשלה מכסה של פועלים יהודים בכל עבודה ציבורית, כשם שהיא דורשת מכסת עלייה. אחריות מוסדית, לא רחמים, היא הדרך.

אשר לוריא, פועל-בניין ומארגן קואופרטיבי מחיפה

אני שומע את התלונות על ועדת המנדטים ואני שואל שאלה פשוטה: מה הגשנו? תזכיר. ומה יש בתזכיר? מלים. הוועדה רוצה לראות נתונים: כמה בתים בנינו, כמה דונם עיבדנו, כמה פועלים מועסקים ובאיזה תנאים. כשאנחנו באים עם נאומים במקום עם חשבון, אין להתפלא שנדחים.

אני אומר מן הפיגום בחיפה: הבעיה אינה רק הממשלה. הבעיה היא שאין לנו סדר. ערבי הבניין בחיפה מאורגנים טוב ממנו, ואני אומר זאת לבושתנו. עד שלא נבנה מוסדות ייצור, קואופרציות מסודרות ומשמעת ארגונית, לא נשכנע שום ועדה בז'נבה ושום נציב בירושלים.

צבי לנדסברג, פועל דפוס מחיפה, חבר פועלי ציון שמאל

שביתת הפחם הבריטית מתפוררת, והמסקנה ברורה לכל מי שרוצה לראות: בלא סולידריות מעמדית אמיתית, הפועל לבדו אינו יכול לנצח את ההון. באנגליה בגדו הטרייד-יוניונים בכורים, ואצלנו ממשלת המנדט מעסיקה ערבים בכבישים כי שכרם נמוך יותר. זהו אותו מנגנון בדיוק: הון מחפש עבודה זולה, והפועל משלם את המחיר.

אני אומר לחברי שמדברים על 'עבודה עברית': המושג הזה חסר ערך אם אינו מלווה בדרישה לשכר שווה ולתנאים שווים לכל פועל, יהודי וערבי כאחד. כל עוד הממשלה יכולה לשחק פועל מול פועל, שניהם מפסידים.

ד"ר קורט בלומנפלד, אינטלקטואל יהודי-גרמני, פעיל ציוני ליברלי

נכון, ההפיכה ביוון הסירה שליט עריץ שהשתיק עיתונות ופיזר פרלמנט. אולם ההפיכה עצמה היא אותו כלי שבו השתמש פנגאלוס עצמו לפני שנה. הגנרל קונדיליס מבטיח דמוקרטיה, אך כל דיקטטור שקדם לו הבטיח את אותו הדבר. השאלה אינה מי שולט היום באתונה, אלא האם קיים מוסד שיבטיח שהחלפת שלטון תתרחש בדרכי שלום.

אני מביט על אירופה ורואה מגמה מטרידה: באיטליה, בספרד, בפולין, ועתה ביוון, הצבא מחליף ממשלות כאילו הן רהיטים. על הישוב שלנו, הבונה כעת את מוסדותיו הדמוקרטיים, ללמוד מכך לקח ברור: מוסדות חייבים להיות חזקים יותר מכל אדם בודד שמכהן בהם.

מנחם הררי, פועל-אדמה דתי ממושב צעיר

כשהגיעה הידיעה על מגפת הטיפוס בנהלל ובעין חרוד, חשתי צמרמורת. מאה ושישים חולים, שישה מתים, בישובים הקרובים ביותר לליבנו. החברים שם בונים את הארץ באמת, בעבודת כפיים בשדה ובמשק, ודווקא הם נפגעים. ואני שואל: היכן שירותי הבריאות שהמנדט מחויב לספק? היכן המרפאות ומי הרופאים?

ועדת המנדטים בז'נבה דחתה את תביעותינו בענייני בריאות. ואני אומר מן המושב: בואו לעמק, ראו את החולים בנהלל, ואז אמרו לנו שהסברי הממשלה 'מספקים'. אדמה ומצווה, עבודה ובניין, אלו דברים שאני מבין. אך בלא בריאות אין לא עבודה ולא בניין.