מאמרי הערכה שפורסמו השבוע נזכרים ביובלו הספרותי של ישראל זנגוויל, סופר יהודי-בריטי שחיבוריו על חיי הגטו כבשו קוראים ברחבי העולם.

זנגוויל, שנולד ב-1864 בלונדון למשפחת מהגרים מרוסיה, הפך לאחד הסופרים היהודיים הנקראים ביותר בשפה האנגלית. ספרו "ילדי הגטו" (Children of the Ghetto), שיצא ב-1892, תיאר את חיי העוני והחיוניות של הרובע היהודי במזרח לונדון בכנות שהדהימה גם יהודים וגם נוצרים. מחזהו "כור ההיתוך" (The Melting Pot), שהוצג ב-1908, נתן שם לרעיון ההתמזגות של מהגרים באמריקה.

ביחסיו עם הציונות עבר זנגוויל דרך סוערת: היה מקורבו של הרצל, תמך בפרויקט אוגנדה כמפלט זמני ליהודים, ומשנדחתה ההצעה הקים את ארגון ה"טריטוריאליסטים" שביקשו מקלט יהודי מחוץ לארץ ישראל. בשנים האחרונות חזר להביע הזדהות עם הפרויקט הציוני בארץ ישראל.

מאמרי ההערכה שפורסמו מציינים כי זנגוויל, הכותב באנגלית, פתח חלון עבור הקורא הלא-יהודי אל עולם שהיה סגור ומוסתר. הומור חריף, רגישות חברתית, וכישרון לתפוס רגעים אנושיים קטנים, אלה הם סימני היכר של כתיבתו.

מאמר ביקורתי שפורסם ב"הארץ" דן ביצירתו של אקים וולינסקי, מבקר הספרות הרוסי-יהודי שהשפיע על דור שלם של סופרים.

וולינסקי, ששמו האמיתי חיים פלקסר, נולד ב-1861 ופעל בפטרבורג כעורך ומבקר. הוא דגל בביקורת ספרותית שאינה משרתת אידיאולוגיה אלא את האמנות עצמה, עמדה שהביאה אותו לעימותים עם המבקרים המרקסיסטים מצד אחד ועם הלאומנים מצד שני. חיבוריו על דוסטויבסקי ועל הבלט הרוסי פתחו שערים להבנת האמנות כתחום עצמאי.

הכותב ב"הארץ" מעלה את השאלה: האם הספרות העברית, שנמצאת בשלב של בנייה לאומית, יכולה להרשות לעצמה ביקורת חופשית שאינה מחויבת למפעל הלאומי? או שמא בשעה שהכל נבנה, גם הביקורת חייבת לבנות ולא רק לבקר? וולינסקי, שעמד בסנט-פטרבורג בין המרקסיסטים לבין הנוצרים הסלאביים ודרש חירות לביקורת, עשוי לשמש דוגמה גם לביקורת העברית הצעירה.