שלמה גלבוע, סוחר ובעל משרד קטן בתל-אביב

אני מבקש להעמיד דברים על דיוקם. הלכתי אל היריד ביומו הראשון וראיתי את הביתנים, את מפעל נשר מחיפה, את תעשיית הסבון ואת המרקמים. ראיתי מלאכה עברית ממש, לא סיסמאות. ומי שאומר שהיריד הוא מראית עין, אני חושש שאינו מכיר את משמעותו של אשראי ואמון בשעת משבר. הסוחר יודע: גם ברגע קשה יש לפתוח את החנות.

אבל אין אני עיוור. שמונת אלפים מובטלים, ומועצת העירייה חותכת שליש מתקציבה. היריד אינו פתרון לבעיות האלה, והמבקר שטוען שהוא כן אינו מועיל. היריד הוא דבר אחד: הוכחה שהישוב מסוגל לייצר, לסחור ולעמוד על רגליו. ההוכחה הזו חשובה, לפני חבר הלאומים כמו לפני עצמנו, בייחוד בשעה ש-989 עוזבים בחודש אחד. אני מבקש: תנו ליוזמה הפרטית לפעול, ואל תמוטטו אותה במיסוי ובבירוקרטיה.

לאה פרומקין, סדרנית-דפוס מחיפה

אני רואה היטב את התמונה, ואין אני נבהלת מן הניגודים. הם אינם ניגודים כלל. היריד בתל-אביב הוא חגיגה של בעלי ההון; שמונת אלפים המובטלים הם המציאות של הפועלים. שני צדדים של אותו מטבע. הבה נאמר את הדברים בלשון ברורה: ההנהלה הציונית מוצאת כסף ליריד ולנאומים, אך אינה מוצאת עבודה לפועל.

ומה עם 1,500 הילדים שחולקו למשפחות כפריות? אין אני מזלזלת באנשים טובים שפתחו את ביתם, אך חלוקת ילדים כדי שהוריהם לא ירעבו אינה מדיניות סוציאלית, היא חסד פרטי במקום אחריות ציבורית. מוסדות לאומיים שאינם מסוגלים לספק עבודה ולחם אינם זכאים לחגוג פתיחת יריד.

יהושע בר-נס, עיתונאי ופובליציסט ירושלמי

אני אומר מה שאחרים חוששים לומר: 989 שעזבו ביולי, מהם 340 יהודים, הם תוצאה של כישלון מדיני, לא כלכלי בלבד. הבריטים מגבילים את העלייה, מונעים רכישת קרקע, מצמצמים עבודות ציבוריות לטובת פועלים ערבים, ואחר כך טוענים שהארץ אינה מסוגלת לקלוט עולים. זו מדיניות מכוונת, ואנו שותקים.

איני מוכן לשמוע כי העוזבים הם "חלשים". הם אנשים שנשלחו לארץ בלי הכנה ונותרו ללא עבודה. האחריות אינה שלהם. האחריות היא של מי שלא עמד בתקיפות מול המנדט ודרש תנאים שיאפשרו קליטה. סוקולוב יצא לז'נבה; אני מקווה שיביא עמו לא נאומים נלהבים אלא תביעות חדות.

ד"ר נתן אמיתי, מרצה ירושלמי לענייני חברה ולשון

דומני שוויכוח ועידת המורים חשוב מכפי שרבים מבינים. המורים הצביעו ברוב נגד הצטרפות להסתדרות, ובן-גוריון הגיב בכעס. אך אני מבקש להזכיר: המורה אינו פועל רגיל, לא משום שהוא "גבוה" יותר, חלילה, אלא משום שתפקידו שונה. המורה מחנך את הדור הבא, ואם יהיה כבול למפלגה פוליטית, מה יהיה על החינוך?

הפשרה הפדרלית שהוצעה היא דרך ראויה: שיתוף מקצועי בלי כפיפות פוליטית. אני חושש שהלחץ על המורים להצטרף נובע לא מאכפתיות אלא מרצון לשלוט. ואם ההסתדרות רוצה באמת את אמון המורים, תפסיק לתבוע צייתנות ותתחיל להקשיב.

אסתר רזיאל, פעילה ציבורית למען זכויות נשים בירושלים

אני מסרבת לעבור על שבוע שלם בלי לשאול: ומה עם הנשים? מתוך 8,000 המובטלים, כמה הן נשים שאיש אינו סופר? בוועידת המורים ישבו מורות רבות, אך כמעט כל הנאומים היו של גברים. ובפתיחת היריד בתל-אביב, מי הוזמן לדבר?

אין אני מוכנה להסתפק בכך שהנשים קיימות ברקע. בשבוע שבו 1,500 ילדים הופרדו ממשפחותיהם, אני מבקשת להזכיר שמי שנשאה את הנטל היא האם. וכשדנים בעצמאות המקצוע של המורה, ראוי לזכור שרוב המורים הם מורות. אם יש מישהו שזכאי להחליט על גורל המקצוע, הרי זו בראש ובראשונה האישה שעומדת בכיתה.