בחדר אפלולי בווינה, לפני קהל של מאה וחמישים חברי לשכת "וינה" של אגודת בני ברית, עמד השבוע פרופסור זיגמונד פרויד וביקש לדבר לא על הנפש האנושית, כי אם על נפשו הוא. הרופא שמבקש מחולים לשכב על הספה ולהתוודות, עמד בעצמו ודיבר על יהדותו.

זיגמונד פרויד, שמלאו לו שבעים בחודש מאי האחרון, נולד ב-1856 בעיירה פריבור שבמוראביה למשפחה יהודית. אביו יעקב היה סוחר צמר, ואמו אמליה אישה נמרצת שנטעה בבנה את האמונה בגדולתו. בגיל ארבע עברה המשפחה לווינה, שם גדל הנער המחונן והפך לתלמיד מצטיין בגימנסיה ואחר כך לסטודנט למדע הרפואה באוניברסיטת ווינה.

את דרכו המקצועית התחיל פרויד כחוקר מוח ועצבים במעבדתו של פרופסור ארנסט בריקה, אולם במהרה הפנה את עניינו אל תופעות ההיסטריה והנוירוזה. שיתוף הפעולה עם ד"ר יוסף ברויר, שהוביל לפרסום "מחקרים בהיסטריה" ב-1895, היה אבן הפינה. ואולם הספר שהפך את פרויד לשם עולמי היה "פירוש החלומות", שיצא לאור ב-1900 ופתח שער לעולם הלא-מודע.

מאז פרסם פרויד עשרות חיבורים שזיעזעו את עולם הרפואה והפילוסופיה: "הפסיכופתולוגיה של חיי היום-יום", "שלושה מאמרים על תורת המין", ו"טוטם וטאבו" שביקש ליישם את תורתו על תופעות דתיות ותרבותיות. ב-1923 פרסם "האגו והאיד", שבו חילק את מבנה הנפש לשלושה: האיד, האגו, והסופר-אגו, מסגרת שהשפיעה עמוקות על הבנת האדם את עצמו.

בגיל שבעים, חולה ועייף, ממשיך פרויד לשבת בדירתו ברחוב ברגאסה 19 ולקבל מטופלים. מפעלו הרוחני, שנראה בראשיתו כזוי בעיני רבים, הפך למהפכה. ואולי הנאום בבני ברית, פשוט ואישי כל כך, מלמד כי גם מי שחקר את נבכי נפש האדם לא הפסיק לתהות על עניין פשוט: מיהו.

מי שהיה לפני חמש שנים בלבד עולה צעיר מעיירה אוקראינית, עובד דרכים ופועל בנין, עומד היום בלב בימת השירה העברית בתל-אביב. השבוע הוקדש לאברהם שלונסקי מוסף ספרותי שלם בעיתון "דבר", מחווה יוצאת דופן למשורר בן עשרים ושש בלבד.

אברהם שלונסקי נולד ב-1900 בעיירה קריוקוב שבמחוז פולטבה באוקראינה. כבר בילדותו נחשף ללשון העברית בבית אביו, ולמד בגימנסיה עברית ביפו במשך שנתיים לפני מלחמת העולם, כשהיה נער בן שלוש-עשרה. המלחמה החזירה אותו לרוסיה, שם חווה את ימי המהפכה הסוערים וספג את השירה הרוסית החדשה: מאיאקובסקי, בלוק, יסנין.

ב-1921 עלה שלונסקי ארצה עם העלייה השלישית. לא הגיע ככותב מוכר אלא כפועל. עבד בסלילת כבישים בעמק יזרעאל ובבנייה, ידיו נסדקו מאבן וטיט, וגופו למד את חום הארץ מבפנים. חוויות אלו נטבעו בשירתו, ששילבה את הטבע הארצישראלי הקשה עם קצב חדש ואלים שלא נשמע בשירה העברית לפני כן.

שלונסקי פרסם את שיריו הראשונים בכתבי-עת ספרותיים ומשך תשומת לב מיידית. שירתו נבדלת מזו של ביאליק ושל טשרניחובסקי לא רק בנושא אלא בצליל עצמו. הוא שובר את המשקל המסורתי, משתמש בחריזה פנימית ובתמונות קשות, ומכניס לעברית מילים שלא נשמעו בה מעולם. יש מבקרים הטוענים כי הוא הורס את הלשון, ויש המריעים לו כמי שמביא אותה לחיים חדשים.

בעודו בראשית דרכו, ניכר כי שלונסקי אינו משורר נוסף אלא קול חדש שהעברית זקוקה לו. בארץ שבה הכל נבנה מחדש, מן הכבישים ועד הערים, גם השפה צריכה בוני דרכים. שלונסקי הוא אחד מהם.

לא הרבה מנהיגים ציוניים זוכים לפרידה כזו. בחיפה מילאו חמשת אלפים איש את אולם הטכניון, בירושלים הרצה בפני קהל מרותק באוניברסיטה העברית, ובנמל יפו עמדו מאות ללוות אותו. נחום סוקולוב, נשיא הוועד הפועל הציוני, עוזב את הארץ בשבוע זה ויוצא ללונדון ולז'נבה, נושא על כתפיו את תקוות הישוב.

נחום סוקולוב נולד ב-1859 בעיירה וישוגרוד שעל גדות הוויסלה בפולין. כבר בילדותו נודע כעילוי, בקיא בתלמוד ובלשונות. בגיל שבע-עשרה החל לכתוב בעברית ובפולנית, ובגיל עשרים ושתיים מונה לעורך העיתון העברי "הצפירה" בוורשה, תפקיד שמילא במשך קרוב לשלושים שנה והפך אותו לאחד העיתונאים העבריים הנודעים ביותר.

בראשית המאה הצטרף סוקולוב לתנועה הציונית והפך לאחד ממקורביו של הרצל. הוא שימש מזכיר כללי של ההסתדרות הציונית ויו"ר הוועד הפועל, נסע ברחבי אירופה כשגריר של הרעיון הציוני, וניהל משא ומתן עם ממשלות. ידיעת השפות שלו, שמנתה לפי המסופר כחמש-עשרה לשונות, פתחה בפניו דלתות שהיו נעולות בפני אחרים.

בשנים שקדמו להצהרת בלפור ב-1917 פעל סוקולוב בצרפת ובאיטליה, והשיג הבטחות מממשלות שתי המדינות לתמוך ברעיון הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. הוא קיבל מכתבי תמיכה מז'ול קמבון, שר החוץ הצרפתי, ומנציגי ממשלת איטליה, הישג דיפלומטי שפחות נודע מהצהרת בלפור אך חשוב לא פחות.

ברציף הנמל ביפו, כשספינתו נעלמה באופק, נותרו מאחור המילים שאמר בחיפה: הבית הלאומי מתקדם, לאט אולי, אך מתקדם. התשובה לא תלויה בנאומים בז'נבה אלא בנכונות היישוב להחזיק מעמד.