המצודה הרומית ביורק נחקרה

בבריטניה נחקר עד תומו מגדל הפינה הרומי שנתגלה אשתקד בסוללת ימי הביניים שביורק, ולצדו נתגלה מגדל פנימי המאפשר לקבוע את מקום מגדלי הביניים בהיקף המצודה.

החפירות אחר שרידים רומיים נמשכות בסוללת ימי הביניים המשתרעת מדרום מזרח ל"מונק בר" שביורק. מגדל הפינה הרומי, שנתגלה שם בשנה שעברה, נחקר עתה עד תומו, והבנין המתנשא מעליו נחשב למצבה היסטורית שאין כמותה בכל בריטניה.

הממצא השני הוא מגדל פנימי. בזכותו נעשה אפשר לקבוע את מקומם של מגדלי הביניים לכל אורך היקפה של המצודה: משנתגלה אחד מהם ונמדד המרחק שבינו ובין מגדל הפינה, נעשה אותו מרחק אמת מידה, וכל מקום שבו צריך לעמוד מגדל נוסף מסומן על גבי התכנית עוד קודם שהאת נגעה בו.

והממצא השלישי אינו אבן כי אם סדר. חופר מלומד אינו קורא בחומה את מה שכתוב עליה, שכן אין עליה כתוב, אלא את סדר הנחתה: אבן שהונחה ראשונה שוכבת למטה, ומי שבא אחריה שוכב עליה. מקום שנפסק סוג האבן או משתנה החומר המחבר, ועובר בקיר תפר ישר מלמעלה למטה, שם נפסקה בניה אחת והתחילה בניה שניה.

רצף כזה נתגלה במגדל הפינה, ומתוכו למדו כי המצודה נבנתה מחדש לאחר חורבן שבא עליה. את החורבן מיחסים לימים שבהם אבד הלגיון התשיעי, זה שמסורת החוקרים מספרת כי יצא מן העיר הזאת ולא חזר, ולא נודע עד היום מה היה עליו.

עדות מסוג זה יש בה משקל מיוחד. אין לפנינו כתובת ואין שם חקוק; יש חומה בלבד, ועל פיה נקבע כי בין בניה ובניה עמד המקום בחורבנו. כך נעשית חורבה למקור היסטורי, וכך עשוי חופר בסוללה שמימי הביניים להעלות מתחתיה מאה שלמה שקדמה לה בכאלף שנה.

בעיר האנובר שבגרמניה פרצה מגפת טיפוס: אלף איש חלו בה, ושמונה עשר מהם מתו. כך נמסר במברק שהגיע אתמול.

המספרים שנמסרו קצרים ואין עמם פרטים: אין בידיעה מקורה של המגפה ואין בה מנין החולים לפי שכונות. אין בידינו להוסיף עליה.

אף על פי כן אפשר ללמוד ממנה דבר. מגפת טיפוס הפורצת בעיר גדולה ומקיפה אלף איש בזמן קצר אינה מעשה של מאכל אחד ושל בית אחד; דרכה של מגפה כזאת שהיא באה מן המקום שממנו שותים כולם.

וזהו ההבדל שבין עיר ובין כפר. במקום שיש בו בארות רבות, כל באר משמשת מספר בתים, וכשנטמאת אחת מהן חולים אנשיה ואין החולי מתפשט הלאה, ומנין החולים עולה מעט מעט. במקום שיש בו קו מים אחד המחלק לכל הבתים, נטמא הקו ונטמאו עמו כל השותים ממנו בבת אחת, ומנין החולים מזדקר ויורד כמו קדחת.

לפיכך שואל הרופא בעיר, קודם שהוא שואל מה אכלו החולים, מנין שתו. מקורות המים, המסננים והברזים שבמורד הקו הם הראשונים הנבדקים, ובימים שאין בהם ודאות מצווים על הרתחה: רתיחה של דקות מעטות ממיתה את החי שבמים, ואינה מוציאה מהם את מה שאינו חי.

מן ההודעה הרפואית שנתפרסמה היום עולה כי מנין המורכבים נגד הטיפוס הגיע לארבעת אלפים שמונה מאות שבעים וחמישה. מנין החולים החדשים בשבוע שחלף נמסר בעמוד הראשון בשתי גרסאות, ואין אנו מכריעים ביניהן; לענינו של מדור זה די בכך שהמחלה נמשכת ושמנין המורכבים עולה.

המסקנה שהועדה הרפואית מבקשת מן הקהל להוציא מן המספרים האלה נמסרה בקצרה: אין נצחון במחלה הזאת בלא הרכבה. אך מה נעשה בגוף האדם בשעה שמרכיבים אותו, ומדוע דוקא זו הדרך? על כך אין ההודעות מרחיבות, ובזה ענינו של המדור.

עיקרו של הענין הוא למוד. גוף שנפגש עם חי המחלה בפעם הראשונה לומד להכירו ולעשות לו נשק, אלא שהלמוד הזה נמשך ימים, ובאותם ימים כבר החולי בפנים ועושה את שלו. ההרכבה מקדימה את הלמוד: מכניסים אל הגוף את חי המחלה לאחר שנהרג או הוחלש במעבדה, וכיון שאין בו כוח להזיק, נשאר ממנו רק סימנו החיצון.

ואת הסימן הזה מכיר הגוף. הוא מעמיד כנגדו את הגנתו בנחת, בזמן שאין עליו לחץ, ושומר את ההכרה הזאת. משנפגש אחר כך עם חי המחלה עצמו, אין הוא מתחיל ללמוד מבראשית כי אם משלים מלאכה שכבר עשה. לפיכך אין אומרים כי המורכב חסין לגמרי, אלא שהמחלה קלה עליו ולעתים אינה נכנסת בו כלל.

הדרך הזאת אינה חדשה. לפני למעלה ממאה שנה הבחין אדוארד ג'נר כי החולבות שנדבקו באבעבועות הפרה אינן חולות באבעבועות האדם, ומכאן יצא הכלל; ולואי פסטר, בדורות שאחריו, לימד כיצד מחלישים את חי המחלה במעבדה במקום להמתין למקרה. תרכיב הטיפוס הוא מאותו בית אב.

ולסוף, כיצד נמדדת הצלחתה. את מי שלא חלה אין מונים, ולפיכך אין די בשאלה כמה הורכבו: צריך למנות את החולים בקרב המורכבים לחוד ואת החולים בקרב שאר התושבים לחוד, ולהעמיד את שני השברים זה כנגד זה. מדידה כזאת מבקשת רישום מסודר וזמן, ובלעדיהם אין המספר מלמד אלא על מנין הנרשמים.

בירושלים פותח בית הספר העברי התיכוני למסחר את שעריו בבנין חדש ומקבל תלמידים ותלמידות למחלקה א', ובתל אביב מכריז בית הספר התיכוני למסחר על בחינות כניסה לכל המחלקות.

מודעת בית הספר שבתל אביב קובעת שני ימי בחינות בסוף תשרי, ביום ראשון ובשני שלאחריו, משעה שמונה בבוקר; לצדם נמסר גם התאריך הלועזי, הרביעי באוקטובר. אף תלמידי בית הספר עצמם שנתחייבו בבחינות נבחנים באותם ימים.

בית ספר למסחר אינו גימנסיה שהוסיפו לה שיעורי חשבון. עיקר תכניתו ארבעה מקצועות מעשיים: חשבון מסחרי, המכיר בשברים, באחוזים ובריבית; מכתב מסחרי בעברית, באנגלית ובערבית; ידיעת סחורות ומקומן; והנהלת חשבונות.

והנהלת החשבונות היא לב הענין, שכן היא מלאכה שכל הכתוב בה נבדק בעצמו. כל עסק נרשם בה שתי פעמים, פעם אחת בצד החובה ופעם אחת בצד הזכות. קנה הסוחר סחורה במזומן, נכתב הסכום פעם אחת אצל הסחורה שנכנסה ופעם אחת אצל הקופה שיצאה. משנסגר הפנקס וסוכמו שני הצדדים, חייבים שני הסכומים לצאת שווים; לא יצאו שווים, בידוע שיש טעות, והמלאכה מגלה אותה בעצמה בלא שיבוא חשד על איש.

השיטה הזאת עתיקה. כבר בשלהי המאה החמש עשרה תיאר אותה לוקה פאצ'ולי בספר חשבון שהדפיס באיטליה, ובעיקרה לא נשתנתה מאז. הצורך בה בארץ אינו ענין של תורה בלבד: משק הפרדסים והיצוא מבקש מי שיודע לרשום, ומודעות בתי הספר האלה הן, בסופו של דבר, מודעות בקשה על עובדים שיהיו מזומנים בעוד שנים אחדות.