הגיוס החל בחודש ינואר, אולם רק אחרי הפסח נעשתה העלייה הזאת לקבועה, דבר חודש בחודשו. שלושה היו מקורות הכספים: תרומות הפועלים עצמם ומוסדות הפועלים; כספים מבנק הפועלים לפי החלטת האסיפה הכללית, ולצדם הכנסות מקריות; וההשתתפות הגדולה מכולן, מצד ההנהלה הציונית. בסך הכול נכנסו לרשות הוועדה כשבעת אלפים לירות מצריות.
בגיוס השתתפו עד אלף ותשע מאות עובדים, מלבד אלה שמסרו ימי עבודה בעין במקצועות הבניין, המתכת והאפייה, על ידי חלוקת העבודה עם מחוסרי העבודה. העובדים במקומות עבודה קבועים מילאו את חובתם בשלמות.
ומי לא השתתף? אלפי פועלים קיבלו באותם חודשים עצמם ימים ושעות מקוצרים או משכורת מינימלית שלא איפשרה כל הפרשה, ובכללם פועלות ששכרן שמונה עד שבעה עשר גרוש ליום, ואלה לא יכלו להשתתף. קשה היה הגיוס בקרב מי שאינם חברי ההסתדרות; ואף פקידי מוסדות לאומיים, בעלי משכורת והכנסה קבועה, רק מעטים מהם נתנו את חלקם. את הפרט האחרון הזה כדאי לזכור יותר מכל מספר אחר שבדין וחשבון.
הוצאת הכספים נחלקה לשתי תקופות. בחודשים הראשונים הוצאו שישים וחמישה אחוזים מן הכספים לסידור עבודות שונות, ובאלה לא הוצאה אף פרוטה לחומרי עבודה, ורק שלושים וחמישה אחוזים לסיוע. בתקופה השנייה, מאין הזדמנויות מספיקות לעבודה, נהפך היחס: שישים וחמישה אחוזים לסיוע ושלושים וחמישה לעבודה בלבד.
חלוקת ההלוואות בתקופה השנייה נעשתה על פי שאלון מיוחד. חבר שלא קיבל יום עבודה מסר את השאלון באגודתו; מזכירי האגודות העבירו את השאלונים לוועדה בת שלושה מתוך מזכירות המועצה; וזו הכריעה בכל שאלון ושאלון בצירוף אישורו של מזכיר האגודה. מפאת צמצום האמצעים ניתנו ההלוואות רק למחוסרי עבודה מזמן רב.
בסופו של הדין וחשבון נמסרה הודעה שיש בה יותר מהבטחה: ההנהלה הציונית הודיעה כי היא נכונה להכפיל ואף לשלש את השתתפותה, אם תימצא האפשרות להוציא את הכספים בצורה של עבודה פרודוקטיבית. במלים אחרות, לא הכסף הוא המחסום בשעה זו אלא העבודה שאיננה.
