נמסר כי ח. נ. ביאליק חוזר לארץ בימי החג; זו כל הידיעה שבידינו, ואין בה לא מועד ולא נמל ולא דרך.
ידיעה קצרה נדפסה היום: ח. נ. ביאליק חוזר לארץ בימי החג. לא נמסר באיזה יום, לא באיזו אנייה ולא מהיכן, ואנו מוסרים אותה כלשונה.
שורה אחת היא, ואף על פי כן אין בעתון של היום ידיעה שתיקרא יותר ממנה. משיגיעו פרטים, יבואו במקומם; עד אז לא נוסיף עליה משלנו.
מן הארץ
הראינוע נפתח הערב בבית העם
הערב בשש וחצי נפתח הראינוע בבית העם שבתל אביב, ובפתיחה יוצג הסרט "העלייה על הר אוורסט"; בתשע יוצג הסרט בפעם השנייה.
שתי הצגות בערב אחד, האחת בשש וחצי והשנייה בתשע, מלמדות מה מקווים מסדרי הערב מן הקהל. בית העם לא נבנה לראינוע כי אם לאספות ולהרצאות, ומעתה יש בו גם מסך. באותו גיליון עצמו נדפסת מודעה שכותרתה "הראינוע להשכלה", ובה נמסר על שתי הצגות הערב ומחר בשעה שש וחצי.
והסרט עצמו: תיאור העלייה על הר אוורסט, הגבוה שבהרי העולם, היושב על גבול הודו וטיבט. מסעות האנגלים אל ההר נמשכים זה שנים אחדות ועדיין לא עלה בידם להגיע אל הפסגה, ובאחרון שבהם, לפני שנתיים, נעלמו שניים מן המטפסים בקרבת הפסגה ולא נודע מה עלה בגורלם.
ולמי שיתמה מה טעם ראינוע בבית העם: תמונה נעה של מסע אינה מוסרת ידיעות בלבד. היא מראה את המרחק ואת הזמן, שאין הכתב מוסר אותם אלא במספרים, ומעמידה את הצופה בפני קנה מידה שאין לו במקומו. מכאן שהראינוע נעשה בשנים האחרונות כלי של השכלה לא פחות משהוא כלי של שעשוע, וכותרת המודעה מעידה על כך יותר מכל.
מן העולם
אגודת הסופרים דנה ב"כתובים"
הערב בשמונה וחצי מתכנסת באגודת הסופרים שיחת חברים, ועל סדר היום שני עניינים בלבד: "כתובים" והספרייה.
"כתובים" הוא השבועון הספרותי שהחל לצאת בתל אביב בשנה זו, ואין צריך לומר כי שיחה של אגודת הסופרים עליו אינה שיחה על נייר ועל דפוס. שאלתו של כתב עת ספרותי היא תמיד שאלה של מי כותב בו, מי עורך אותו ולמי הוא פונה; ובארץ שמספר קוראיה העברים מועט, כל אחת משלוש השאלות האלה נוגעת בקיומו.
והעניין השני, הספרייה, הוא עניינם המעשי ביותר של הסופרים. ספרייה של אגודה אינה אוסף ספרים לנוי אלא כלי עבודה; מי שכותב עברית בארץ הזאת יודע כמה קשה להשיג בה ספר שאינו חדש, וכמה תלוי הכותב בארון שיש בו כתבי הדורות הקודמים.
בימים אלה גם יצאו לאור ספרים אחדים, ובהם ספר מאת הורודצקי ויצירה מאת שלונסקי. רשימת הספרים שהגיעה אלינו משובשת בשמותיהם, ואין אנו נוקבים את שמות הספרים עצמם.
עונת החזנים בניו-יורק
כתב "דאר היום" בניו-יורק מוסר את סדרי קבלתם של חזנים לימים הנוראים באמריקה: מודעה בעתון, תור בפרוזדור, שתיים או שלוש חתיכות של שירה, והכרעה שלעתים היא בידי אשת הנשיא.
מחודש תמוז ואילך, כותב הכתב, מתחילים בתי הכנסת באמריקה להודיע בעתונים כי הם מבקשים חזנים ובעלי תפילה לימים הנוראים. חזנים אין חסרים שם, כשם שאין חסרים מורים עברים: מי שיש לו קול, ובייחוד מי שיש לו זקן, הרי הוא חזן.
המקבלים אותם הם נשיא בית הכנסת ועוזריו הגבאים, השמש, ולפעמים גם אשת הנשיא. כל המועמדים שקראו את המודעה מתאספים בבית הנשיא, כל אחד יושב לו בקרן שבפרוזדור וממתין לתורו. תחילה שואלים אותו היכן התפלל בשנה שעברה ואם חזן ותיק הוא או מתחיל, ואחר כך מבקשים ממנו לשיר "חתיכה חזנית", ולפעמים שתיים ושלוש, כדי שיעמדו על כוחו.
משנגמרה הבחינה נכנסים הבוחנים לאספה ומחליטים ביניהם. הדעה המכרעת, כותב הכתב, היא לפעמים דווקא דעתה של אשת הנשיא: יש שהחזן מוצא חן בעיני הנשיא ובעיני עוזריו ואינו מתקבל, ויש שאינו מוצא חן בעיניהם ומתקבל. את שמו ואת כתובתו מבקשים מן המועמד להשאיר, ומבטיחים להודיע לו.
ולא תמיד בבית: יש נשיא שאין לו פנאי, ובוחן את החזנים בבית החרושת שלו, ברכבת בנוסעו הביתה או בבית אוכל. לפני שנים אחדות, כששבתו הרכבות בניו-יורק וכל העיר נסעה אל העבודה בעגלות משא, נבחנו חזן ומשורריו על גבי עגלת משא כזאת.
עתה עברה עונת הבחינות ולכל קהילה יש חזנה, ובאה עונת הפרסום: העתונים היהודיים וכותלי הרחובות מלאים מודעות גדולות על "שאגת אריה" זה ועל "מלך החזנים" אחר, שיתפלל באולם פלוני "הגדול, השטוף אור ואויר". ולפי הכתב, אותו אולם גדול הוא לא פעם חנות קטנה או מוסך שנהפך לבית תפילה: שלושה יהודים שוכרים אולם או חנות, שוכרים חזן ומשוררים, מדפיסים כרטיסים ומוכרים אותם, ומביאים ספר תורה. בימות השנה עומדים רוב בתי הכנסת חצי ריקים, ובימים הנוראים מתמלאים כל האולמות והחנויות מתפללים.
ביקורת: הפסיעות הראשונות
תערוכה של בתיה לישנסקי ושל אריה אלוויל נפתחה לקהל, ומוצגים בה פסלי גבס, עבודות עץ קטנות וציורים, רובם בנושאים ארץ-ישראליים. שניהם, כותב המבקר, עומדים בראשית דרכם ורוח נעורים שורה על יצירותיהם.
המשותף לשניהם, לדבריו, הוא ש"מה" חשוב אצלם מן "איך", הנשמה יותר מן הצורה. כוחה של לישנסקי בפיסול, וציוריה אינם אלא עבודת עזר לו; ולפיכך מוצג בתערוכה נושא אחד פעמיים, פעם על הבד ופעם בגבס או בעץ, ויש שהניסיון השני עולה על הראשון.
שאיפתה, אומר המבקר, לתפוס את התנועה כביטוי של התאמצות פנימית, ומכאן עבודות העץ הקטנות שלה: "צער", "ייאוש". הנה קבוצה קטנה מעץ ושמה "הורה", שלושה רוקדים: הראשון סמל הכוח המושך; השני עומד באמצע וראשו כפוף ארצה, סמל ההכנעה והסבל של הנושא בעול; והשלישי סמל העייפות. ובין פסלי הגבס הוא מציין את ראשו של בן-גוריון, שיש בו כמה פגימות מכניות ועם זאת הוא מעיד יותר מכל שאר העבודות על כישרון אמיתי ועל התעמקות רצינית.
ועל אלוויל: עושר צבעים ואהבת הטבע, ושאיפה לחדור אל מעמקיו. הטבע של ארץ ישראל, שמשה ושמיה, צבעיה וצלליה, עודנו זר לו במקצת, אבל תמונות הנוף האירופיות שלו מבטיחות שיתקרב גם אליו ויתן עבודות חדשות. והפורטרטים שלו, אומר המבקר, טובים דווקא באותם מקומות שלא התאמץ בהם להיות "אוריגינלי" אלא צייר את שראה כפי שראה, ולא כפי שרצה לראות.