ב"הארץ" נדפסה רשימה מתוך ויכוח על החנוך הדתי, ובה השואה שאין ממנה מנוס: החדר מקדיש שנתים ללמוד הקריאה ובית הספר העברי חצי שנה, ולאחר ארבע שנים אין ילדי בית הספר קוראים מהר.

הדובר אינו מבקש להחזיר את הגלגל. הוא אומר בפירוש שהחדר הישן ידע לספר את דרכו ואנו איננו יודעים עוד לספר אותה, ומונה גם את חסרונותיו: לא למדו בו דעות, לא למדו דינים, ולא בארו בו את התפלה. ואף על פי כן, הוא אומר, יצא ממנו הילד ובידו ציור עולם שלם, ואילו מבית הספר החדש הוא יוצא ובידו ידיעות בלבד.

עוד הוא מעיר הערה מעשית: בבתי הספר משתמשים בסדור התפלה כספר ללמוד קריאה, ולדעתו יש בכך סכנה. מי שהופך את הסדור לתרגיל אינו מקרב את הילד אליו אלא מרחיקו ממנו, ואילו הכונה היתה הפוכה: שיכיר את סדרי התפלה מקרוב.

החריפה שבטענותיו נוגעת לחנוך הבנות. אין הן לומדות תלמוד ואין חנוכן דתי, והוא שואל כיצד תחונך אשה שרכשה השכלה כללית בלא שלמדה תורה. תשובתו היא שיש ללמד את הבנות תורה, ושהרבנים חיבים לתבוע מן הנשים את התפלה. באותו ויכוח, בעמוד אחר, נאמר הדבר החד ביותר: המורים עצמם הם אנשי מעבר, ואין להם ציור עולם אחד שהם יכולים למסור.

"מעולם הספר" של "דאר היום" סוקר בערב הצום כרך חדש: "מולדות ישראל, ישראל בגולת מצרים" מאת בן ציון דינבורג, הוצאת דביר, תל אביב, תרפ"ו.

על המחבר ועל טענתו בדבר ראשית הגלות מסופר במוסף זה במקום אחר. כאן נעמוד על צד אחד שנקל לפסוח עליו, מלאכת הספר עצמה. אין זה ספר המספר, אלא קובץ של תעודות ומקורות היסטוריים ממקומות שונים, ערוכים בסדר ומלווים בהסבר, והפרקים והקטעים נחלקו על פי סדר הלמוד המקובל בבתי הספר.

מי שמוסר לתלמיד תעודה במקום סיפור מוסר לו גם מלאכה. התלמיד אינו מקבל מסקנה מוגמרת כי אם חומר שממנו נעשית מסקנה, וזו דרך התובעת מן המורה יותר מכל ספר למוד רגיל. המבקר עומד על כך שהחלוקה נעשתה כדי שיוכל המורה לקחת ממנה פרק לשעור, וזהו שבח מעשי ולא ספרותי בלבד.

המבקר מרבה בשבח ורואה בכרך את הספר ההיסטורי הראשון שנכתב בימי תחית האומה. שבח כזה מחיב זהירות: ספר הקובע איזה עבר יזכור התלמיד קובע הרבה מאד, וראוי שיבוא אחריו ויכוח ולא הסכמה בלבד. עד שיבוא, מונח לפנינו כלי עבודה שלא היה כמותו בעברית לגיל הזה.