בעמודי ערב הצום נדפסה מודעה של בית מסחר לחפצי לבוש ולהנעלה, הפותחת בברכת העונה ומונה את סחורתו: עניבות, גרבים, כפפות והנעלה, ובכללה, לפי המודעה, מנעלים מתוצרת "דנלופ" שאינם מעבירים מים.

שמו של בית המסחר אינו קריא כל צרכו בגליון שהגיע לידינו, ואין אנו מוסרים אותו. מן המודעה עצמה אפשר ללמוד דבר אחד בברור: היא פונה אל שלוש הערים כאחת ומציגה את עצמה כמי שסחורתו מגיעה מעבר לים. זהו הדגם המסחרי הרגיל בשנים אלו, ואין הוא ענין של אופנה כי אם של אניה.

והפריט הנזכר בה במפורש, המנעל שאינו מעביר מים, אינו פריט של אופנה כלל כי אם של לוח שנה. עוד שבועות אחדים ויתחילו הגשמים, ורחובות יפו ותל אביב, שרובם עדיין אינם מרוצפים, יהפכו לטיט. מי שקנה בעתו מנעל כזה קנה לעצמו חורף שלם.

ומה משתנה בארון בין תשרי לחשון? פחות מכפי שנדמה, וזה בדיוק הענין. הבד מתעבה, השרוול מתארך מעט, והצבע יורד מן הבהיר אל האפור ואל החום. אשה שיש לה שמלה אחת טובה אינה מחליפה אותה בעונה חדשה; היא מחליפה את מה שנלבש מעליה ומתחתיה.

התופרת המקומית עובדת בשנה כזאת יותר על תקון מאשר על תפירה חדשה: הופכים מעיל, מחליפים בטנה, מוסיפים צוארון. ועצה מעשית אחת, הנאמרת כאן בשם הנסיון ולא בשם פריז: בארץ שחרפה רטוב ואינו קר, שוה יותר בד צמר בינוני ומעיל עליון שאינו סופג מים, מאשר מעיל כבד שאין לו תקנה משנרטב פעם אחת.