קודם שנבוא אל הסיר, מלה על החשבון. נמסר כי מטבח הנשים בפתח תקוה, הפועל מלפני הפסח, מאכיל כארבעים איש ליום סעודה של שלוש מנות בשני גרוש וחצי, ובבית התבשיל הכללי בירושלים הוגשו בשלושת החדשים האחרונים למעלה משלוש ועשרים אלף ארוחות חמות. מי שיודע להאכיל ארבעים בשני גרוש וחצי יודע דבר שאין הספרים מלמדים: שהעוף אינו נמדד במשקלו כי אם במספר הקערות שיצאו ממנו. הסעודה המפסקת שלפנינו בנויה על אותו עקרון.

קחו עוף אחד, לא מן השמנים, ונתחו אותו לששה. הניחו את החלקים בסיר רחב עם מים קרים עד שיכסו, והעלו על אש בינונית. כשיעלו הקצף והרתיחה, הסירו את הקצף בכף ואל תרחמו עליו: הוא כל מה שמעכיר את המרק. הוסיפו בצל שלם וקלוף, שני גזרים חתוכים לעגולים עבים, קלח סלרי עם עליו, ושתי שנים שיני שום. מלח מעט, פחות מן הרגיל, ופלפל אחד או שנים שלמים. אל תוסיפו תבלין חריף ואל תרבו במלח: בליל הצום המלח הוא אויב, והצמא בא ממנו ולא מן הרעב.

בשלו בכסוי חלקי כשעה וחצי על אש נמוכה, עד שהבשר נפרד מן העצם בלא מאמץ. הוציאו את הכרעים והחזה לקערה חמה, סננו את המרק דרך מטלית דקה, והחזירו אותו לסיר נקי. בתוך המרק המסונן בשלו כעשר דקות אטריות ביתיות: לישו כוס וחצי קמח עם שתי ביצים וקמצוץ מלח, רדדו את הבצק דק כנייר, יבשוהו על מפה שעה קלה, גללוהו וחתכוהו לרצועות צרות. מי שאין לו פנאי יטיל לתוך המרק פתיתי בצק גרוסים, והמעשה כשר בעיני כל אם.

הגישו את המרק ראשון ואת הבשר אחריו, עם תפוחי אדמה מבושלים ומעט ירק חי. לאחר הסעודה הביאו לשולחן פרוסת חלה וכוס תה חלש, ולא יותר. אין הסעודה המפסקת סעודת חג אלא צידה לדרך: הכלל הישן שנוהגות בו הבריות הוא לאכול לשובע ולעצור בעוד היד נמשכת אל הקערה.