ציר חדש הגיע בשבוע שעבר לבלגרד, ובבירת יוגוסלביה מדברים עליו לא בגלל אשר אמר אלא בגלל הלשון שבה אמר זאת. ד"ר ג'ון דיינלי פרינס, ציר ארצות הברית החדש, השיב לכתבים הסרביים שבאו לראיינו בסרבית צחה, ומאז אין העיר חדלה לספר עליו.

פרינס הגיע אל משמרתו בשעה שאינה נוחה. גבול בולגריה סוער כדרכו, האויר עדיין כבד מן הסערה שעוררה הפצצה בקתדרלה של סופיה, וכנופיות הקומיטאג'י שבו אל פשיטותיהן אל תוך שטח יוגוסלביה. אלה הם עתה נושא היום בבלגרד, ומי שמקבל עליו את שמירת עניניה של ארצות הברית בפנה חסרת מנוחה זו נדרש ליותר מנמוסים טובים.

הכתבים הסרביים שנשלחו לראיין את הציר החדש ביום בואו נדהמו לגלות כי הוא עונה על שאלותיהם בסרבית מושלמת. כשהוצג לפני המלך, לא היה גם המלך פחות מופתע, ואמר לו כי הוא הדיפלומט הראשון מארץ נכריה שפגש ויודע את הלשון. פרינס, לאמתו של דבר, עמד על קרקע שלו: שש שנים לימד לשונות סלביות באוניברסיטת קולומביה, ופרסומיו בפילולוגיה ובאתנולוגיה הסלבית ידועים לאנשי המקצוע.

מספר הלשונות שהוא מדבר בהן שוטפות מגיע, לפי הידיעות, אל למעלה מעשרים. אין זה כשרון של אספן בלבד. איש שלמד את לשון הארץ שאליה נשלח יודע לשמוע את שיחת הרחוב ואת נעימת העתונים, ואינו תלוי כל ימיו במתורגמן העומד בינו ובין הענין. בפנה שבה כל מלה על גבול אחד נשקלת בשלוש בירות, אין זה יתרון קטן.

לא כל אדם יכול ללמוד עשרים לשונות, ואף לא צריך. אבל אפשר ללמוד לשון אחת של השכן, וזו כבר תורה שלמה. מבלגרד ועד ירושלים המרחק גדול, והלקח קצר.

בערב הצום, בין ידיעות המסחר והמודעות, נדפסה ב"דאר היום" סקירה על ספר חדש. שמו "מולדות ישראל, ישראל בגולת מצרים", מחברו בן ציון דינבורג, והוציאתו דביר בתל אביב בשנת תרפ"ו. ספר לימוד, לכאורה. ובתוכו טענה שאם תתקבל, ישתנה הפרק הראשון בכל תולדות ישראל הנלמדות בבתי ספרנו.

המחבר שם לו למטרה להעמיד ספר מולדת לישראל, כלומר לא אוסף מאורעות אלא ספר שבו יכיר התלמיד את ארצו דרך קורות עמו בה. זהו המשך למפעל שהתחיל קודם לכן: הכרך "ישראל בארצו" יצא בשנת תרע"ט, והכרך שלפנינו בא אחריו ומטפל בישראל שבגולת מצרים.

עד כאן דבר שבשגרה. החדוש מתחיל בשאלה פשוטה שהמחבר מעז לשאול אותה מחדש: מתי מתחילה הגלות. הדעה המקובלת קובעת את ראשיתה ביום חורבן הבית. דינבורג טוען אחרת. לדעתו מתחילה תקופת "ישראל בגולה" רק מימי הכבוש הערבי, וכל אותן מאות שנים שבינתים אינן גלות אלא פרק אחר.

הנמוק שהוא מביא הוא שעד אותם ימים חי העם, פחות או יותר, בארצו, גם כשישבו רבים ממנו בארצות שונות. הקשר עם ארץ המולדת לא נותק, והחיים הצבוריים והרוחניים המשיכו להתנהל בה. את הנתוק עצמו, את ההפיכה של יושבי הארץ לאורחים בה, הוא תולה בכבוש הערבי ובמה שבא בעקבותיו.

ספר יוצא בתל אביב בערב יום הכפורים, וטוען שהגלות התחילה מאוחר משחשבנו. בשבוע שכולו חשבון נפש, אין זו טענה קטנה.

שנתים לא נשמעה מחצי האי ערב ידיעה של רחמים. השבוע נמסר כי סולטאן נג'ד ומלך החג'אז, עבד אל עזיז אבן סעוד, שחרר עשרים וארבעה מנכבדי החג'אז שתמכו במלך חוסיין לשעבר, ועמם אחרים שנחשדו בקשר על נפשו. מי ששבר את ממלכת השריף פותח עתה את שערי כלאו.

השחרור נמסר בקצרה ובלא פרוט, כדרך הידיעות מג'דה. ואולם משמעותו ברורה למי שעקב אחרי המלחמה שנסתימה זה מקרוב: אלה הם אנשי המשטר הקודם, נכבדי מכה וג'דה שנשארו בארץ אחרי נפילתה, ואשר גורלם היה תלוי מאז ברצונו של המנצח. שחרורם נראה כמעשה של מי שאינו מבקש עוד להכריע, אלא למשול.

אבן סעוד בא מבית סעוד, שממלכתו הישנה בנג'ד נהרסה במאה שעברה. בשנת 1902, כשהיה עלם, שב וכבש את ריאד בפשיטת לילה קטנה, ומאותו לילה בנה את שלטונו מחדש. במשך שני עשורים אסף אליו את שבטי נג'ד, נלחם בבית רשיד ובסופו של דבר הכריע אותו.

עמוד השדרה של צבאו הם אנשי האחוה, בני שבטים שהושבו על הקרקע והושבעו לאמונה קפדנית. הם שנתנו לו את כוחו וגם את קשייו: לוחמים קנאים אינם נעצרים תמיד היכן שהמדיניות מבקשת. בשנת 1921 נפלה בידו חאיל והוא נקרא סולטאן נג'ד.

לפני שנתים היה זה מסע מלחמה, והשנה זו כבר שאלה של מנהל, של נמל ושל גבול דרומי. שליט המשחרר את אסיריו מודיע בכך דבר אחד: המלחמה בעיניו נגמרה.