רבקה בן-עמי, מורה ופועלת מתל אביב

בכיתה שלי בתל אביב יושבים ילדים שאבותיהם לא עבדו חודשיים. אני רואה את הבושה בעיניהם כשהם באים בלי ארוחת בוקר. הוועד הלאומי הכריז על 'אוצר הישוב' ועל הלוואות יצרניות, ואני שואלת: למי? לקבלן שיבנה בית נוסף לאמיד? לסוחר שיפתח חנות? הלוואה אינה צדקה ואינה עבודה. אם אין תוכנית להעסקת הפועל, לבנייה ציבורית, לסלילת כבישים ולייבוש ביצות, הרי שהלוואה אינה אלא דחיית קבורה.

אני מאמינה בוועד הלאומי, ואני מאמינה בבן-צבי שיוצא לסקר את המצב בעיניים פקוחות. אך הסקר הוא צעד ראשון בלבד. אם התוצאות ייקברו בוועדות ובדיונים, ואם ההלוואות ייעלמו בכיסים פרטיים בלי שנראה מפעל ציבורי אחד חדש, הרי שנוכל לכתוב על אבדן האמון הגדול ביותר שידע הישוב.

אשר לוריא, מארגן קואופרטיבי בחיפה

אני רוצה לדבר על מה שקורה במושבות, לא בוועדות. השבוע קראתי על מודל 'מעבר', הקואופרטיב הקבלני שאמור להחליף את ניצול הפועלים הבלתי מאורגנים. הרעיון נכון: תחת מתווכים פרטיים שגוזלים שליש מהשכר, יקום גוף שיתופי שיעסיק פועלים בתנאים הוגנים. אך מה קורה בשטח? בפרדסי רחובות ובפתח תקווה ממשיכים לשכור ערבים ויהודים חדשים בשכר רעב, ואיש מן הגופים המאורגנים אינו בודק כמה מילים ומכתבים הפכו לעבודה ממשית.

אם 'מעבר' רוצה להוכיח את עצמו, שיציג דו"ח: כמה פועלים הועסקו, בכמה, ולכמה זמן. בלי חשבון אין חשבונאות ציבורית, ובלי חשבונאות ציבורית כל קואופרטיב הוא חברה בעלת שם יפה ותו לא.

יהושע בר-נס, עיתונאי ופובליציסט בירושלים

בפולין ממתינים 1,600 חלוצים לסרטיפיקטים שלא מגיעים. בחודש יוני עלו 600 בלבד, לעומת למעלה מאלף בחודשים הקודמים. המספרים יורדים, ובמקום לעמוד מול הבריטים ולדרוש את חלקנו, אנו עסוקים בוויכוחי תקציב פנימיים בהסתדרות. אני אומר בפירוש: כל יום שחלוץ ממתין בוורשה הוא כתם על מצח הנהגת הישוב.

שמעתי שהמשלחת שלנו נפגשה עם אורמסבי-גור במשרד המושבות ודיברה על הקצאת קרקעות והכרה רשמית. יפה מאוד, דיפלומטיה מכובדת. אך מי שיש לו עיניים לראות יודע שבריטניה מבינה רק שפה אחת: עובדות בשטח. כל משפחה שמתיישבת, כל דונם שנרכש, כל בית שנבנה - אלה הטיעונים שלנו, לא תזכירים מנומסים.

ד"ר קורט בלומנפלד, אינטלקטואל ציוני מברלין

המתבונן מן הצד בנפילת הפרנק הצרפתי ובמשבר ממשלת בריאן רואה כמין ניסוי מדעי בשאלה: האם דמוקרטיה יכולה לנהל משבר כלכלי? צרפת, שניצחה במלחמה, הולכת ומפסידה בשלום. לא חרב ולא תותח, אלא חוסר אמון של השווקים בכושרה של הפוליטיקה הפרלמנטרית לקבל החלטות. השיעור רלוונטי גם לנו.

בישוב שלנו אין פרנק אך יש אותו מנגנון: ועדים ומליאות ומפלגות שמתווכחות עד שהכסף נגמר. ההבדל הוא שלצרפת יש משק של מיליונים ולנו יש משק של עשרות אלפים. כשהפרנק נופל, צרפת שורדת. כשהישוב שלנו מבזבז חודש על ויכוח תקציבי, עוד משפחה עוזבת את הארץ.

אסתר רזיאל, פעילה אזרחית מירושלים

עדות המזרח והספרדים הגישו השבוע תזכיר שטוען: אנחנו שליש מאוכלוסיית הישוב אך מקבלים עשירית מהמשאבים. קראתי את הנתונים ואני אומרת בבירור: הם צודקים. אלא שאני מבקשת להוסיף שאלה שהתזכיר לא שאל: ומה על הנשים? כי אם נשים מזרחיות מקבלות מעט מתוך המעט, הרי שמצבן הוא הקשה ביותר בישוב כולו.

תזכיר העדות הוא קריאה לצדק חלוקתי, ואני תומכת בו. אך צדק אמיתי אינו רק חלוקה שווה של כסף, אלא חלוקה שווה של קול. כל עוד ועדות הוועד הלאומי מורכבות ברובן מגברים אשכנזים, שום תזכיר לא ישנה את מבנה הכוח. הדרישה חייבת להיות: ייצוג, לא רק תקציב.