בשעה שרוב חברי הוועד הלאומי מתווכחים בישיבות פומביות, יצחק בן-צבי יוצא לשטח. השבוע מינה אותו הוועד הלאומי לעמוד בראש ועדות המשנה לסקר ארצי של האבטלה, פערי החינוך, וקרנות הסיוע ההדדי. מי הוא האיש שלוקח על עצמו את המשימה הקשה ביותר שניצבת בפני הישוב?

יצחק שמשילביץ' נולד בשנת 1884 בפולטבה שבאוקראינה, בן למשפחה ציונית שנטעה בו מגיל צעיר את החלום על שיבת ציון. כבר בימי נעוריו הצטרף לתנועת פועלי ציון, ובשנת 1905 נטל חלק פעיל בהגנה העצמית של יהודי פולטבה מפני הפוגרומים שפקדו את האימפריה הרוסית.

בשנת 1907 עלה לארץ ישראל ונמנה עם חלוצי העלייה השנייה, אותו דור של אידיאליסטים שביקשו לבנות חברה עברית חדשה על אדמת המולדת. עם בואו שינה את שמו לבן-צבי, ויחד עם דויד בן-גוריון למד משפטים באוניברסיטת איסטנבול בשנים שלפני המלחמה הגדולה.

בתקופת המלחמה גורש מן הארץ על ידי השלטון העות'מאני בשל פעילותו הציונית. בשנות הגלות בארצות הברית סייע בגיוס מתנדבים לגדודים העבריים שנלחמו לצד הבריטים בחזית ארץ ישראל. עם סיום המלחמה שב לארץ ונכנס מיד למעגל ההנהגה.

בשעה שהישוב מתמודד עם אבטלה ומצוקת חינוך, בן-צבי שולח סוקרים, לא מברקים. התוצאות שיציג בשבועות הקרובים עשויות לקבוע את הכיוון שבו ילך הישוב כולו.

לפני שבוע, על מגרשי הדשא של וימבלדון שבלונדון, קפץ צרפתי בן 27 מעל הרשת בהתלהבות שלא נראתה כמותה באצטדיון הנכבד. ז'אן בורוטרה, 'הבאסקי המעופף', ניצח את הווארד קינזי האמריקאי וזכה בתואר הנכסף ביותר בטניס העולמי.

בורוטרה נולד בשנת 1898 בביאריץ שבחבל הבאסקים, במשפחה בורגנית. בשנות הנעורים הגיע לפריז ללמוד הנדסה באקול פוליטכניק, ושם גילה את הטניס כתחביב. מהר מאוד הפך התחביב לתשוקה: הצעיר הגבוה בעל התנועות הנמרצות החל לנצח מתחרים מנוסים ממנו בהרבה.

את כינויו 'הבאסקי המעופף' קיבל בשל סגנון המשחק הייחודי שלו: בורוטרה אינו ממתין בקו הבסיס כמו רוב השחקנים, אלא מסתער אל הרשת בכל הזדמנות, קופץ, מתמתח, ומחזיר כדורים שנראים אבודים. הקהל בוימבלדון, הרגיל לאנגלים מנומסים ושקטים, התאהב בצרפתי הנלהב שלובש כומתה באסקית אפילו על המגרש.

בורוטרה אינו לבד. הוא אחד מארבעה שחקנים צרפתים שהעיתונות כינתה 'ארבעת המוסקטרים': הנרי קושה, ז'אק ברוניון, ורנה לקוסט, ובורוטרה עצמו. יחד הם שינו את פני הטניס הצרפתי, ויש האומרים כי הם בדרך לשלול מאנגליה ומאמריקה את ההגמוניה שלהן בספורט זה.

בשעה שצרפת מחפשת סיבות לגאווה, בורוטרה מספק אותן על מגרש הדשא. יש לשאול האם 'ארבעת המוסקטרים' יבססו שושלת ספורטיבית חדשה, או שניצחון זה יישאר רגע בודד של הארה.

בסתיו 1914, כשגרמניה נכנסה למלחמה, כתב משורר יהודי-גרמני בן 32 שיר קצר: 'שירת השנאה לאנגליה'. תוך ימים הפך השיר ללהיט לאומי. חיילים שרו אותו בחפירות, הקיסר וילהלם העניק לליסאואר עיטור כבוד. שתים עשרה שנה חלפו, והמשורר מבקש שישכחו את מה שכתב.

ארנסט ליסאואר נולד בשנת 1882 בברלין, בן למשפחה יהודית מתבוללת בעלת מעמד. כבר בנעוריו גילה כשרון ספרותי ופרסם שירה לירית שזכתה להערכה מתונה בחוגי הביקורת הגרמנית. לפני המלחמה היה ליסאואר משורר מכובד אך לא מפורסם, חי בצל ענקים כריינר מריה רילקה וסטפן גאורגה.

המלחמה הגדולה שינתה הכול. כשבריטניה הצטרפה למלחמה נגד גרמניה, הרגיש ליסאואר, ככל גרמני פטריוטי, בגידה עמוקה. 'Gott strafe England' (אלוהים יעניש את אנגליה), קרא בשירו, ותיאר את אנגליה כאויבת הנצחית של התרבות הגרמנית. השיר התפשט כאש בשדה קוצים.

אולם הפרסום הביא עמו גם קללה. כשהמלחמה הסתיימה בתבוסת גרמניה, הפך ליסאואר מגיבור לשעיר לעזאזל. הגרמנים שביקשו פיוס עם בריטניה ראו בו תזכורת מביכה, ואילו הבריטים זכרו היטב את השיר. גם בקרב יהודי גרמניה החל חרם שקט: 'שירת השנאה' שימשה נשק בידי אנטישמים שטענו כי יהודים הם שהצתו את השנאה הלאומנית.

ליסאואר ממשיך לכתוב ולפרסם בגרמניה, אך צלו של שיר אחד ארוך מכל ספריו. לכל מי שמרים עט בשעת מלחמה יש כאן תזכורת: הדיו מתייבש, המילים נשארות.