התאנה והברוש
התאנה והברוש
בגבעה אחת בקצה מושבה קטנה, ליד דרך עפר שהובילה אל הים, עמדו זה לצד זה שני עצים: תאנה וברוש. הברוש היה גבוה וישר כחייל, ענפיו סגורים ומצביעים כלפי מעלה, ובכל עונה נשאר ירוק כשם שהיה. התאנה היתה נמוכה יותר, עליה רחבים ומפושקים, ובחורף היו ענפיה ערומים וקירחים.
הברוש היה נוהג להתגאות. "ראי אותי," אמר לתאנה בבוקר חורפי אחד, "אני ירוק בכל ימות השנה, גשם ושרב, קור וחום. ואת? ענפייך חשופים כעצמות, ואין עליך עלה אחד. את נראית כמו עץ מת."
התאנה לא ענתה. היא ידעה שבחורף גופה נח, ושבתוך הענפים הערומים מתכוננים הניצנים לאביב. כשהגיע ניסן צמחו עליה עלים ירוקים גדולים, ובתמוז התמלאו ענפיה בפירות מתוקים. ילדי המושבה באו אליה כל יום, טיפסו על ענפיה, קטפו תאנים ואכלו עד ששפתיהם נצבעו בסגול.
הברוש עמד לידה ירוק ויפה, אך אף ילד לא טיפס עליו ואף אחד לא בא ליהנות ממנו. ענפיו היו דוקרניים, ופריו היה קטן ונוקשה ולא ראוי לאכילה. "ירוק אני כל השנה," מלמל הברוש, "אך מי בא אלי?"
התאנה אמרה בשקט: "לא הירק שבחוץ הוא העיקר, אלא הפרי שבפנים. מי שנותן משלו לאחרים לא צריך להתגאות ביופיו. הוא יודע את ערכו, כי אחרים מראים לו." הברוש שתק, ומאז לא התגאה עוד.
חידה
מה הוא הדבר שיש לו עינים ואינו רואה?