לאה פרומקין, סדרית-דפוס מחיפה

אני רואה היטב מה קרה השבוע. פלומר דחה את תזכיר הנתינות, ואף אחד לא הופתע. הבה נאמר את הדבר בפשטות: ממשלת המנדט אינה מעוניינת שנהיה נתינים, כי נתין יש לו זכויות, ופועל שאין לו נתינות אפשר לגרש אותו כשנוח. זה לא שיקול מנהלי, זה שיקול של שליטה. אימפריה מנהלת עובדים, לא אזרחים.

אני עובדת בבית דפוס בחיפה. כשמגיע פועל חדש מרוסיה, הוא עובד שנתיים בלי מעמד, בלי הגנה, בלי קול. ועכשיו אומרים לנו שגם אחרי שנתיים הוא לא יהיה נתין? אני שואלת: למי זה נוח? לפועל? לא. לבעל המפעל שמשלם לו שכר ירוד בלי שהפועל יוכל לפנות לבית המשפט כנתין מלא. המנדט הוא כלי של הון ושליטה, ומי שלא רואה את זה מרמה את עצמו.

ישראל זרחי, תלמיד חכם מן הישוב הישן בירושלים

"חנוך לנער על פי דרכו" - ואני שואל: היכן הדרך, אם אין לה תקציב? ההנהלה הציונית פרסמה את חשבונותיה: מאה ושבעים אלף לירות להתיישבות, וכנגדן שלושים ותשע אלף בלבד לחינוך. אני מבין שצריך לבנות מושבות ולרכוש קרקע, אך מה יהיה עם הנשמה? בית ספר עברי שאין לו ספרים, מורה שאין לו שכר, ילד שלומד בכיתה של ארבעים - האם זה בניין הארץ?

אני יושב בירושלים ורואה את בתי הספר של הישוב הישן נסגרים אחד אחד. מורים עוזבים כי אין ממה לחיות. ועכשיו אומרים לי שהתיישבות קודמת. אני אומר: התיישבות בלי חינוך היא גוף בלי רוח. נבנה מושבות ומפעלים, ומה ילמדו בהם הילדים? שפת מי? תורת מי? אם ההנהלה אינה מבינה שחינוך הוא יסוד, היא בונה על חול.

אסתר רזיאל, פעילה ציבורית למען זכויות נשים בירושלים

אני מסרבת לקבל בשתיקה את מה שנמשך בתל אביב. תנאי הבעלות על נכס כדרישה להצבעה בבחירות העירוניות פוסל את רוב הנשים, את רוב השוכרים, ואת כל מי שעובד בכפיו ואין לו נכס על שמו. אני מבקשת להזכיר: אנחנו בונים כאן חברה חדשה. למה, אם כן, אנחנו מעתיקים את הסדרים הנושנים שהשארנו מאחור?

התאחדות הנשים העבריות פרסמה קריאה חוזרת למען זכות הצבעה שוויונית. אני שומעת את הטיעון שמוטח כנגדנו: 'העיתוי אינו מתאים', 'יש דברים דחופים יותר'. אין אני מוכנה לקבל טיעון כזה. העיתוי לצדק הוא תמיד עכשיו. אם אישה יכולה לעלות לארץ, לעבוד, לגדל ילדים ולשלם מיסים, היא יכולה גם להצביע. ומי שסבור אחרת, שיסביר לי בעיניים מדוע.

יעקב ספרדי, זקן קהילה ספרדי מירושלים

אני זוכר כשהגיעו העולים הראשונים מרוסיה לירושלים, לפני שנים. באו עם שקים ועם תקוות. הקהילה הספרדית, שהייתה כאן דורות, פתחה את ביתה. עכשיו באים שמונה מאות בבת אחת, וכולם לנמל יפו. אני שואל: מי מחכה להם? איפה יגורו? מי ילמד אותם את שפת המקום ואת מנהגי הארץ?

אני מברך כל עולה שבא לארץ. אבל ברכה אינה מספיקה, צריך גם הכנה. ירושלים ויפו אינן ערים גדולות, ומאתיים פועלים שמתחילים לחפור תעלה בתל אביב מעידים שיש עבודה, אבל לא לכולם ולא בכל מקום. אני חושש שנקבל את העולים בזרועות פתוחות וביד ריקה. ואם הם יגיעו וימצאו שאין להם פרנסה ולא גג, מה תהיה ברכתנו שווה?

שלמה גלבוע, סוחר ובעל משרד קטן בתל אביב

אני קורא את תקציב ההנהלה כמי שקורא חשבון: מאה ושבעים אלף לירות להתיישבות, ארבעים וחמש אלף לבריאות, שלושים ותשע אלף לחינוך. לפי חשבוני, התקציב הזה אומר דבר אחד: ההנהלה מאמינה שקרקע קודמת לכל. אני מבין את הדחיפות, אבל אני חושש שהמספרים מטעים.

חנות שפותחים בלי רואה חשבון נסגרת תוך שנה. ישוב שמקצה הון להתיישבות בלי להשקיע בתשתית כלכלית, בדואר-כספים ובאשראי, לא יחזיק מעמד. כמה מן ההתיישבויות שנבנו בחמש השנים האחרונות עדיין פעילות ומכלכלות את עצמן? אני מבקש: לפני שמדברים על מושבות חדשות, נדאג שהקיימות עומדות על רגליהן.