בשעת בוקר מוקדמת ביום שני, השני לאוגוסט, כבתה נשמתו של ישראל זנגוויל בביתו שבמחוז סאסקס באנגליה. הסופר שהעניק לעולם הדובר אנגלית את הדמות הספרותית הראשונה של יהודי הגטו, שנלחם על חזון טריטוריאלי חלופי לציונות ושגרם לויכוחים סוערים בכל קונגרס ציוני שנכח בו, היה בן 62 במותו. אלפים ליוו את ארונו בלונדון.

ישראל זנגוויל נולד בלונדון בשנת 1864 להורים שהגיעו מרוסיה. ילדותו עברה ברובע המזרחי של העיר, בין סמטאות הגטו היהודי, ומשם שאב את חומר הגלם לרומן שעשה אותו מפורסם: "ילדי הגטו" (Children of the Ghetto), שראה אור בשנת 1892. הספר תיאר בדיוק ובחמלה את חיי היהודים העניים של לונדון, את מסורותיהם ומאבקיהם, ונחשב לאחד המפנים בספרות היהודית באנגלית.

זנגוויל לא הסתפק בעבודה ספרותית. הוא נמשך אל הציונות מראשיתה, הכיר את הרצל באופן אישי ונלהב מחזונו. אולם לאחר הקונגרס הציוני השביעי בשנת 1905, כאשר הצעת אוגנדה נדחתה סופית, פרש זנגוויל מן ההסתדרות הציונית והקים את הארגון הטריטוריאליסטי היהודי (ITO), שביקש למצוא מקלט ליהודי אירופה בכל שטח מתאים, לאו דווקא בארץ ישראל.

הויכוח בינו לבין הציונים היה מר ועמוק. זנגוויל ראה את עצמו כריאליסט שמבקש להציל גופות, לא רק לחלום על ציון. "כמה יהודים ימותו עד שנבנה את ארץ ישראל?" שאל בנאומיו. הוא חיפש טריטוריות באפריקה, באוסטרליה ובדרום אמריקה, וכל פעם נתקל בקשיים דיפלומטיים, אקלימיים או מקומיים שסיכלו את תוכניותיו.

עם מותו של זנגוויל נסגר פרק בתולדות הספרות היהודית ובויכוח הפנימי של התנועה הציונית. השאלה שהעלה, האם ניתן להציל יהודים גם מחוץ לארץ ישראל, לא מתה עמו, אך הקול החד והספרותי שנשא אותה נדם.

ביום שלישי, השלישי לאוגוסט, הגיע נחום סוקולוב לירושלים. יושב ראש ההנהלה הציונית, עיתונאי ותיק, דיפלומט מנוסה ואיש ספרות בזכות עצמו, בא לארץ בעיתוי רגיש: ממשלת המנדט דחתה ימים ספורים לאחר הגעתו את תזכיר ההנהלה בנוגע לנתינות, ותקציב ההנהלה פורסם בין הדים של ביקורת.

נחום סוקולוב נולד בוישוגרוד שבפולין בשנת 1859, ומגיל צעיר התבלט ככותב וכעורך. בשנות השמונים של המאה הקודמת מינה אותו העיתון הוורשאי "הצפירה" לעורכו, ובמהרה הפך את הדף העברי לזירה של ויכוח ציבורי. הוא היה מן הראשונים שכתבו עברית חיה בעיתונות, בשעה שרוב הסופרים העבריים עדיין השתמשו בשפה ספרותית מליצית.

סוקולוב הצטרף אל התנועה הציונית עוד בימי הרצל, אך בניגוד למנהיגים אחרים תפקידו היה דיפלומטי יותר מנאומי. הוא ניהל מגעים עם ממשלות אירופה, ובשנת 1917 היה שותף למאמצים שהובילו להצהרת בלפור. לאחר מות הרצל עמד סוקולוב בשורה השנייה של מנהיגי התנועה, ותמיד נראה כמועמד הטבעי לכל תפקיד שדורש סבלנות ומיומנות דיפלומטית.

הגעתו לירושלים השבוע באה בצל מספר סוגיות קשות. ראשית, ממשלת המנדט דחתה בתוקף את התזכיר שהגישה ההנהלה בנוגע לקיצור הליכי הנתינות ליהודים הבאים לארץ. הנציב העליון לורד פלומר הודיע כי ההצעה לנתינות תוך שלושה חודשים אינה מקובלת. שנית, תקציב ההנהלה שפורסם ביום שישי חושף הקצאות שעוררו שאלות: 170 אלף לירות להתיישבות, אך רק 39 אלף לחינוך.

סוקולוב מגיע לארץ בשעה שההנהלה הציונית ניצבת בפני שאלות קשות: כמה עולים, איזה תקציב, ואיזו תשובה לסירוב הבריטי. הדיפלומט הוותיק נושא על כתפיו ציפיות כבדות, ואנשי ירושלים ממתינים לראות אם הפעם תניב הסבלנות תוצאה.

ביום חמישי, החמישי לאוגוסט, נחת אלן קובהם בנמל התעופה של פורט דארווין שבצפון אוסטרליה. הטייס הבריטי השלים בכך את הקטע הארוך במסעו ההיסטורי מאנגליה לאוסטרליה במטוס דה הוילנד קטן, מסע של אלפי קילומטרים מעל ימים, מדבריות והרים, שנמשך שבועות ארוכים ומשך אליו את תשומת הלב של העולם כולו.

אלן ג'ון קובהם נולד בשנת 1894 באנגליה, ולמד לטוס במהלך מלחמת העולם. לאחר שחרורו מן הצבא הפך לטייס אזרחי, ובמהרה החל לתכנן מסעות ארוכים שנועדו להוכיח כי התעופה האזרחית יכולה לשמש אמצעי תחבורה מעשי בין יבשות. בשנת 1924 טס קובהם מלונדון לרנגון שבבורמה וחזרה, ובשנת 1925 השלים מסע אווירי ללונדון-קייפטאון.

המסע הנוכחי יצא מרוצ'סטר שבאנגליה ביוני 1926. קובהם טס במטוס דו-כנפי מדגם דה הוילנד 50, מצויד בציפות לנחיתה על מים. נתיב הטיסה עבר דרך צרפת, איטליה, מצרים (נחיתה בקהיר), עיראק (בגדד ובצרה), הודו (קראצ'י, כלכותה), בורמה, מלאיה וסינגפור, ומשם דרך האיים ההולנדיים אל אוסטרליה.

המסע לא היה חלק. מעל מדבריות עיראק ספג המטוס פגיעת ירי מן הקרקע, ואליוט, המכונאי ששימש כנווט, נפצע אנושות ומת בבצרה. קובהם החליט להמשיך במסע למרות האבידה. נחיתות ביניים רבות נדרשו לתדלוק ולתיקונים, ובמספר מקומות קיבלו את הטייס הבריטי בטקסי קבלת פנים כמי שמייצג את עתיד התחבורה.

הרכבת שינתה את פני היבשה, והמטוס עומד לשנות את פני הים. קובהם הוכיח כי הרחק אינו גזר דין אלא בעיה הנדסית, ומי שיש לו מנוע ועזות רוח יכול לקצר את העולם.