מגפה, פיטורין, הגירה, ומרכז מסחרי חדש: חמישה קולות מן היישוב
השאלה השבועית
צבי לנדסברג
פועל דפוס מחיפה
אני קורא בימים אלה את 'הקול' של ברנר, שוב. לא מפני שאני מוצא בו עידוד, אלא מפני שברנר יודע לתאר את הדבר הזה שרובנו חשים ומעטים מעזים לומר: שהבנייה הגדולה הזו של הארץ מלווה בבדידות עמוקה של הפועל. אדם עומד בבית הדפוס שמונה שעות ביום ומרגיש שהמילים שהוא סודר אינן שלו.
ברנר כותב על חלוצים ופועלים בלא גיבורים. זה מה שאני צריך בחודש אב: ספר שאינו מבטיח דבר, אלא מציג את המציאות כפי שהיא. מי שרוצה עידוד, ייקרא נאומי ועידות.
שלמה גלבוע
סוחר מתל אביב
על שולחני מונח בשבועות האחרונים ספרו של ה.ג. וולס, 'קווי היסוד של ההיסטוריה', שתורגם לעברית. אני איש של חשבונות ומסחר, לא של ספרות יפה, אך וולס כותב היסטוריה כאילו הוא מנהל חשבונות של האנושות: מה נבנה, מה קרס, ומדוע.
בחודש שבו אנו רואים מרכז מסחרי עולה בחיפה ובו בזמן יוצאים מן הארץ פי ארבעה מן הנכנסים, טוב לקרוא ספר שמלמד כי בנייה וחורבן אינם תמיד עניין של גורל, אלא של חשבון נכון.
ישראל זרחי
תלמיד חכם מן הישוב הישן בירושלים
הספר המלווה אותי בחודש אלול, כבכל שנה, הוא ספר תהלים. מי שקורא תהלים בימי אלול יודע כי דוד המלך ידע את כל מה שהאדם המודרני חושב שהוא מגלה לראשונה: פחד, תקווה, בדידות, תפילה ללא מענה. אין ספר עתיק יותר ואין ספר עכשווי יותר.
ביאליק נוסע לפריז והקהל מריע לו, ואני שמח בכבודו. אולם אני מבקש לומר: הספר שמחזיק את היישוב הזה ביחד, לא רק בנפשו אלא בקהילתו, הוא ספר שנכתב לפני שלושת אלפים שנה.
השבוע שעבר הציג בפני היישוב תמונה סותרת. מרכז מסחרי מפואר קם בחיפה בעבודת 200 פועלים יהודים, אולם באותה שעה מגלים נתוני ההגירה כי לכל נכנס יש ארבעה יוצאים. חברת זינגר פיטרה פועלים בלא עילה, ומגפת הבקר מאיימת על שוק המזון. חמישה קולות מן היישוב בוחנים את המשמעות.
השבוע שעבר לא היה שבוע רגיל. ניגודים חריפים התפרשו על פני שישה ימים: בנייה לצד ירידה, הישג לצד משבר. כל קול שנשמע כאן מבקש להבין מהו הדבר העיקרי.
אני רואה בנתוני ההגירה של חודש יוני את הדבר המדאיג ביותר שאירע ליישוב בחודשים האחרונים. 5,052 יצאו, 1,308 נכנסו. אלה לא מספרים מופשטים. אלה אנשים שבאו, ניסו, ולא מצאו. ומי הם? רובם פועלים צעירים, גברים ונשים, שהגיעו עם תקווה ונסעו עם אכזבה. אני שואלת: מי אחראי? המוסדות שלא הכינו להם תעסוקה? המשק שלא ספג אותם? או שמא אנו עצמנו, שמדברים על בניין הארץ ולא מוודאים שיש בה מקום לעובד?
בית ספר שאני מלמדת בו קיבל בשנה שעברה ארבעה ילדים חדשים ממשפחות עולים. שניים מהם כבר אינם כאן. המשפחה חזרה לפולין. אני אומרת: לפני שמדברים על סרטיפיקטים חדשים, יש להבטיח שמי שכבר כאן מוצא עבודה, דירה, ולחם.
כשחברה זרה כמו זינגר מפטרת פועלים יהודים מסניפי תל אביב ויפו בלא עילה חוקית, היא עושה דבר שאנו מכירים מחוץ לארץ: ההון הגדול מתייחס אל הפועל כאל חלק חילוף. שם, באירופה, יש ארגוני עובדים חזקים שיכולים להלחם. כאן, ביישוב הקטן שלנו, השאלה חריפה יותר: באילו תנאים אנו מקבלים הון זר?
מועצת הפועלים דורשת החזרת המפוטרים, וזו דרישה צודקת. אולם אני אומר דבר נוסף: אם אין חוזה עבודה ברור, אם אין סעיף הגנה, אם אין ועד, אז כל חברה זרה תעשה כרצונה. החשבון ברור: לפני שמביאים את המכונה, מסדירים את זכויות הפועל.
באותו שבוע שבו אנו קוראים על ירידה מן הארץ, אנו קוראים גם על 200 פועלים יהודים שבונים מרכז מסחרי בחיפה בהשקעה של מאה אלף לירות. אני רואה בזה סימן, ולא סתם סימן כלכלי אלא סימן רוחני: יש בישוב הזה כוח של בנייה שאינו תלוי בנאומים ולא בועידות, אלא בידיים עובדות.
אני יודע שיש הטוענים כי 80 חנויות ו-350 משרדים הם עניין של מסחר ולא של חלוציות. אני חולק. הפועל שמרים אבן בחיפה עושה אותה עבודה כמו הפועל שחורש שדה בעמק. שניהם בונים את הארץ. שניהם עונים לקריאה. מה שחסר, אני אומר בענווה, הוא הכרה שבנייה זו היא גם מצווה.
מגפת הבקר שפרצה השבוע ותגובת הנציב העליון מציגות שאלה שרבים מעדיפים להתעלם ממנה: מהו תפקידה של המדינה, במקרה זה ממשלת המנדט, בחיים הכלכליים של היישוב? הנציב הטיל הסגר, סגר שווקים, הגביל תנועת בעלי חיים. אלה צעדים חריפים, ואפשר לתהות אם הם מוצדקים.
אני סבור כי הם מוצדקים. מגפה אינה עניין של חופש מסחר אלא עניין של סדר ציבורי. ואולם, מחד, כשהמנדט מראה יכולת פעולה מהירה מול בעלי חיים חולים, אי אפשר שלא לשאול: מדוע אין הוא מראה יכולת דומה מול משבר ההגירה? מאידך, אולי התשובה פשוטה: מגפה בבקר מאיימת גם על הבריטים, ירידת יהודים מן הארץ אינה מאיימת עליהם כלל.
סר רונלד סטורס ישב בירושלים תשע שנים. אני זוכר את ימיו הראשונים, כשנכנס לעיר העתיקה ונראה היה כאיש שמבקש להכיר. יש שאמרו כי היה ידיד של הערבים, ויש שאמרו כי היה ידיד של היהודים. אני אומר כי היה ידיד של עצמו ושל האימפריה שלו, כמו כל בריטי.
אולם שאלה אחת ראוי לשאול ביום עזיבתו: האם מושל אחד פרטי חשוב כל כך, או שמדיניות המנדט נקבעת בלונדון ולא בלשכת המושל בירושלים? אם סטורס טוב, מדוע לא השתפר מעמדנו? ואם סטורס רע, מדוע לא הורע? אני חושש שהתשובה היא שלפקידי המנדט, טובים כרעים, אין השפעה אמיתית על גורלנו.
