ביום ו' באוגוסט, בשעה 7:05 בבוקר, צעדה גרטרוד אדרלה אל מימי קאפ גרי-נז שבחוף צרפת, משחה גופה בשומן כבש ועיניה נתונות אל האופק הבריטי. ארבע עשרה שעות ושלושים ואחת דקות לאחר מכן עלתה על חוף קינגסדאון באנגליה, ובכך נעשתה לאישה הראשונה שחצתה את התעלה האנגלית בשחייה, ושברה את שיאם של כל הגברים שקדמו לה.

גרטרוד קרוליין אדרלה נולדה בשנת 1906 בניו יורק, בתם של הנרייטה ואנרי אדרלה, מהגרים מגרמניה שהקימו חנות קצבייה ברובע מנהטן. כבר בילדותה החלה לשחות בבריכות הציבוריות של העיר, ובגיל 15 זכתה בתחרויות מחוזיות שהפנו אליה את עיני המאמנים.

באולימפיאדת פריז בשנת 1924 זכתה אדרלה בשלוש מדליות: מדליית זהב בשחייה חופשית לנבחרת וכן שתי מדליות ארד במשחים האישיים. הישגיה הפכו אותה לאחת הספורטאיות הידועות בארצות הברית, אולם היא לא הסתפקה בכך. את עיניה נתנה ביעד גדול מזה: התעלה האנגלית.

ניסיונה הראשון לחצות את התעלה נערך באוגוסט 1925, אולם נכשל בעקבות מזג אוויר סוער ועייפות קשה. המאמן שליווה אותה, יאבז וולפה, נשך אותה על פי ירכה כדי לאלצה לצאת מן המים, ואדרלה סירבה. לאחר הכישלון שינתה מאמן ועברה לתומאס ברג'ס, שחצה בעצמו את התעלה בשנת 1911, ויחד תכננו את המסע השני.

גרטרוד אדרלה אינה רק שחיינית מצטיינת. היא מייצגת דור חדש של נשים שאינן מקבלות את הגבולות שהעולם מבקש לכפות עליהן. בת תשע עשרה, בת למהגרים, עמדה מול הים ואמרה: אני מסוגלת. ומהו תפקידו של עיתון אם לא לספר על אנשים כאלה.

בלונדון נחגג השבוע יום הולדתו השבעים של אשר גינצבורג, הידוע בכינויו הספרותי אחד העם. מחוץ לחוגי הכבוד והנאומים, יושב איש זקן בביתו ברחוב אחד העם בתל אביב, כותב מעט, קורא הרבה, ושומר על שתיקתו האופיינית.

אשר צבי הירש גינצבורג נולד בשנת 1856 בעיירה סקווירה שבאוקראינה, לבית חסידים אמיד. מילדותו נודע כעילוי: קרא משנה בגיל שמונה וגמרא בגיל עשר. אביו ייעד אותו לרבנות, אולם הנער פנה אל הספרות האירופית ואל מדעי הרוח, ושם מצא את דרכו.

בשנת 1884 עלה לראשונה לארץ ישראל ושב מאוכזב. המושבות הראשונות נראו לו כמפעל כושל, לא בגלל חוסר כסף אלא בגלל חוסר רוח. מסעו הראשון עיצב את כל תורתו: הציונות אינה פתרון מדיני בלבד, היא צריכה להיות תחייה תרבותית. ללא מרכז רוחני, טען, גם מדינה תהיה ריקה מתוכן.

מאמריו פורסמו לאורך שנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, ובהם התווכח חזיתית עם הרצל ועם הציונות המדינית. בעוד הרצל ביקש מדינה, ביקש אחד העם מרכז תרבותי. המחלוקת ביניהם חילקה את התנועה הציונית לשני מחנות, וההדים שלה נשמעים בוויכוחי היישוב עד היום.

בשבעים שנותיו, אחד העם הוא בעת ובעונה אחת הנוכח ביותר והנפקד ביותר בחיי הרוח של היישוב. ספריו נקראים בכל בית ספר עברי, שמו חקוק על שלט רחוב בתל אביב, אך הוא עצמו יושב בביתו ושואל שאלות שלא קל לענות עליהן: האם הבנייה הגדולה הזו, הכבישים והבתים, אכן נושאת בתוכה רוח?

בלונדון, בכינוס האגודה הבריטית לקידום המדע, עמד השבוע פרופ' ג'גדיש צ'נדרה בוזה מכלכותה והציג בפני קהל של מדענים מהלומי תדהמה את ממצאיו: לצמחים, כך הוכיח במכשירים שבנה בעצמו, יש מקצב פנימי סדיר, פעימה, הדומה בעקרונה ללב החי.

בוזה, בן 67, הוא מן הדמויות המדעיות הייחודיות ביותר שהעולם המערבי מכיר היום. נולד בשנת 1858 במחוז מימנסינג שבבנגל ההודית, בנו של בהגוואן צ'נדרה בוזה, פקיד מנהלי בשירות הבריטי. אביו שלח אותו לבית ספר מקומי, לא לבית ספר אנגלי, כדי שילמד את שפת עמו תחילה.

למד פיזיקה בקיימברידג' תחת הנחייתו של לורד ריילי ושל ג'יי ג'יי תומסון. חזר להודו ומונה לפרופסור בקולג' הנשיאות בכלכותה, אך שכרו נקבע נמוך יותר משל עמיתיו הבריטיים. שלוש שנים סירב בוזה לקבל שכר עד שההפליה תוקנה.

עבודתו הראשונה עסקה בגלי רדיו, והוא הדגים בשנות ה-90 של המאה הקודמת שידור אלחוטי לטווח קצר, בזמן שמרקוני עוד היה בתחילת ניסויו. אולם בוזה בחר שלא לרשום פטנטים ולא לנהל עסקים, ופנה אל שאלות יסודיות יותר: מהו גבול החיים.

בדורנו, שבו המכונה כובשת את המפעל והמטוס את השמיים, מזכיר לנו בוזה כי גם הדבר הפשוט ביותר, גבעול ירוק בגינה, טומן בתוכו תעלומה שעדיין לא פוצחה.