׳סונטת קרויצר׳ של לב טולסטוי יצאה בתרגום עברי בהוצאת מצפה בירושלם. הספר אינו חדש בעולם, אך הוא חדש בלשון הזאת, וההבדל בין השנים גדול: מי שקרא אותו עד היום ברוסית או בגרמנית קרא אותו כספר של אומה אחרת, ומי שיקרא אותו עתה בעברית ימצא בו, קרוב לודאי, ויכוח על ביתו שלו.

העלילה ידועה. בעל אחוזה נושא אשה יפה, ומאין קרבת רוח בין השנים באה היא במחיצתו של כנר. הכנר מנגן באזניה את הסונטה, והבעל, שחזר מדרכו בלילה, מוצא את השנים ודוקר את אשתו בפגיון, ומאותה שעה הוא כופר באהבה ובצורך שבה. המבקר שבעתון של יום ו׳ אינו עוסק בעלילה אלא בטענה שמתחתיה: נשואין שאינם מיוסדים על אהבה נעשים מוסד הנותן היתר לתאוה ולא קדושה לחיים, ומכאן, לפי הספר, באה כל השפלתה של האשה.

ודבר אחד בביקורת הזאת עומד לפני הקורא העברי בפני עצמו. המבקר מביא מן הספר השוואה שעושה המחבר בין מצבה של האשה ובין מצבם של היהודים: כשם שהנלחצים מתנקמים בלוחציהם בכח שנשאר בידם, כך האשה. מי שקורא השוואה כזאת בירושלם קורא אותה פעמים, אחת לענין האשה ואחת לענינו.

ועל התרגום עצמו נאמר שהוא נוח, בהיר וטבעי, ומתאים לסגנונו של המחבר. זהו שבח שאינו נפוץ בשנים האלה, שבהן יוצאים תרגומים הרבה ולשונם לשון של בית מדרש ולא לשון של סיפור.

מרדכי בן הלל הכהן, שהקורא העברי מכיר אותו מספריו ומן העתונות, מוציא עתה ספר זכרונות שלם, והראשון שבהם יצא בירושלם. המבקר מעיד עליו עדות שאינה רגילה: המחבר לא ערך את זכרונותיו על פי תעודות נדפסות וכתובות אלא על פי הזכרון בלבד, ואף על פי כן שמורים בו שמות פרטיים ופרטי דברים לרוב.

דרך זו, אומר המבקר, היא החיה שבדרכי הזכרונות והסוביקטיבית שבהן. היא מעמידה את העבר הקרוב כמציאות שאדם נשא אותה בגופו, ולא כתעודה המונחת בארכיון. היא גם מכשילה: מי שכותב מן הזכרון מגדיל את חלקו ואת ענינו הפרטי, ואין זה יתרון לספר זכרונות. לפי הביקורת הכין המחבר שלשה ספרים על התקופה שמראשית שנות השבעים ועד עליתו לארץ, ואחריהם יבואו ספרים על המאורעות שעד שלהי השלטון הצבאי.

הפרקים הראשונים מעמידים את מוהילוב שעל הדנייפר בתקופת ההשכלה של שנות השבעים, ומשם עובר הספר אל פרקי האתיקה הספרותית של אותם ימים, והם הקוריוזיים שבו. מסופר שם על המשורר שלמה מנדלקרן, שכתב אל ׳המליץ׳ ידיעה שלא היתה, ועל העתון שנסגר בשל כך לחצי שנה, ועל המשורר שאבד את משרתו ויצא מן העיר. ומסופר על אברהם בר גוטלובר, שעתונו ׳הבוקר אור׳ התחרה עם ׳השחר׳ של פרץ סמולנסקין, והוא הלך והלשין לפני הצנזור על הרומן ׳התועה בדרכי החיים׳, והממשלה החרימה אותו.

הדברים האלה אינם מן השבוע הזה ולא מן הדור הזה, והמבקר מביא אותם כזכרון. אך מי שקורא אותם אחרי השיחה על גורל הספר העברי, הנדפסת באותו עמוד ממש, ימצא בהם נחמה מסוימת: גם בימים שהספר העברי היה נקרא בלב, היו סופריו רבים זה עם זה בלא חמלה.

בראשית השבוע נתן הצ׳לן ק. שפירא קונצרט בהשתתפות פסנתרנית, והמבקר פותח את דבריו בתמונת האולם: הוא היה ריק מן המוזמנים, ומן המבקרים היו מתי מספר. סימן הוא, הוא אומר, שהתכנית היתה קלסית ורצינית, ושהמחירים היו גבוהים מאד, ושספרות הצ׳לו עדיין אינה מוכרת כאן.

התכנית נחלקה מתחילה לשני חלקים, קלסי ורומנטי, אלא שההודעה על כך לא הגיעה אל הקהל, והיצירות הקלסיות והרומנטיות באו בחלק אחד. על צלילו של המנגן נאמר שהוא זך ונקי, אך חד מדי ואין בו הכח למלא אולם, ועל אופן נגינתו, שהוא שקט ונעים ולפעמים שקט מדי. הבלדה של גריג לא הצליחה למשוך את לב הקהל, ובוריאציות של צ׳ייקובסקי לא הודגש הנושא כל צרכו, והקשר שבין החלקים נשאר סתום. דוקא ׳שירת הטרובדור׳ של גלזונוב, אומר המבקר, נמסרה בטעם רב ובקלות.

וחתימת הביקורת היא בקשה ולא גערה: שימשיכו המנגנים לסדר קונצרטים רצינים, אך בצורה עממית יותר ובמחירים שלא ימנעו את הקהל מלבוא.