מחיפה נמסר כי מן האחד בנובמבר ואילך תופעל רכבת מיוחדת בשעות הלילה מלוד אל תל אביב ואל יפו. הרכבת תצא מלוד בשעה אחת וארבעים וחמשה רגעים לאחר חצות, תגיע אל תל אביב בשעה שתים ועשרים וחמשה רגעים, ואל יפו בשעה שתים וארבעים. כל קרונותיה מן המחלקה השלישית, ואין בה אחרת.

לוד היא צומת המסילות בארץ הזאת, ובשעות הלילה עוברות בה רכבות הקו הגדול, ומסתבר שהנוסע שהגיע אליה בלילה היה נאלץ עד כה להמתין בתחנה עד אור הבוקר או לשכור מכונית. ומחלקה שלישית בלבד אינה חסרון כאן אלא הצהרה: רכבות ארץ ישראל קבעו למי נועדה הרכבת הזאת, לפועל ולסוחר הקטן ולעולה שירד מן האניה, ולא למי שדמי מכונית פרטית מצויים בכיסו.

בעתון של יום ו׳ באה מודעה שראוי לקרוא אותה פעמים. המודעה מציעה את מכונית פורד האחרונה ומונה את מה שנשתנה בה: גוף של פלדה, עבודה מוצקה, מרכב נמוך ועמוק, ובחירה בין שלשה גוני גוף. מי שזוכר את השנים שבהן יצאו כל המכוניות האלה בצבע שחור אחד יודע כי הבחירה הזאת אינה ענין של נוי בלבד, אלא סימן שהתעשיה הגדולה למדה שהקונה רוצה שהמכונה תהיה שלו ולא כשל כולם.

ועוד אומרת המודעה דבר שאין בו צניעות: בחצי שעה יכול אדם ללמוד להנהיג אותה בעצמו. סוכני המכונית מחזיקים משרדים ביפו, בירושלם ובחיפה, ולצדם מוצע בעתוני השבוע שרות מכוניות ׳קדימה׳, שנוסד בארץ בשנת אלף תשע מאות ותשע עשרה ולו שני סוכנים, האחד בירושלם ברחוב יפו מול הגן העירוני והשני בתל אביב ברחוב הרצל; וכן צמיגי גודייר הנמכרים בירושלם בחנויות שבמושבה האמריקאית. שלשת אלה יחד הם סימן מובהק: לא עוד מכונה יחידה שבאה אל הארץ, אלא ענף שלם של מכירה ותקון וצמיגים.

נמסר כי ממשלת תורכיה החליטה לקנות בחזרה את הרכבת האנטולית על כל חמריה, ועם ההון והרבית ופרעון החוב, בשבעים וחמשה מיליון לירות תורכיות, שהם כשבעה מיליון וחצי לירות שטרלינג. מר מייסנר, מנהל הבנק הגרמני, יצא מברלין לקושטא לנהל את המשא ומתן בשם בעלי המניות, ומניות הרכבת עלו עם הידיעה.

ובאותם ימים נמסר מרומא כי אמנת המסילות החדשה שבין ממשלת איטליה ובין ממשלת צרפת נתאשרה. מר מוסוליני ומר בנאר, ציר צרפת ברומא, החליפו ביניהם את תעודות האשור וחתמו עליהן בשם ממשלותיהם. שתי הידיעות האלה באו בשבוע אחד, ושתיהן על ענין אחד: המסילה אינה עוד ברזל בלבד, היא נכס של מדינה. מי שקנה אותה בדורות שעברו קנה זכות, ומי שקונה אותה היום קונה גבול.