בחנות ספרים בירושלם עומד בימים אלה אלבום פתוח, ובו עשרים וחמשה הדפסי אבן צבעוניים מן הבריאה עד המבול. המודעה שבעתון אומרת כי החותמים מראש ישלמו עשרים וששה שילינג במקום שלושים וחמשה, והאיש החתום עליה הוא צייר ירושלמי בן ארבעים ושלוש שכל מקצועו בנוי על אבן כבדה ועל מכבש.

אבל פן נולד בשנת אלף שמונה מאות שמונים ושלוש בעירה קרסלבקה שבפלך ויטבסק, ושמו בבית אביו היה אבא פפרמן. אביו נחום היה רב וראש ישיבה, ובבית כזה אין מלמדים ילד לצייר פני אדם. ואף על פי כן יצא הנער אל ויטבסק ולמד זמן קצר אצל יהודה פן, הצייר שבעיר, ומשם המשיך אל וילנה.

בוילנה נכנס כשוליה אל בית דפוס אבן שהיה בידי אחותו של מרדכי אנטוקולסקי, הפסל, ושם למד את המלאכה מצדה האחר: לא את הציור אלא את האבן, את הדיו ואת המכבש. מי שרואה היום את האלבומים היוצאים מידיו רואה את אותה שוליות, שכן אין זה צייר שאחרים מדפיסים את תמונותיו, אלא צייר המדפיס אותן בעצמו.

בשנת אלף שמונה מאות תשעים ושמונה נכנס אל האקדמיה לאמנות שבאודסה, ומשם עלה בשנת אלף תשע מאות וארבע אל פריז. תשע שנים ישב במשכנות האמנים שבמונפרנס ולמד באקדמיה ז׳וליאן, והתפרנס מציור לעתונים מצוירים צרפתיים. זה היה מקצועו הראשון, לצייר שבוע שבוע את מה שאירע ולהספיק עד שעת הדפוס, ובו נקנתה לו היד המהירה שניכרת בעבודתו עד היום.

שלושה דברים מתחברים כאן למקצוע אחד: בן של ראש ישיבה שלמד את אבן הדפוס בבית מלאכה של משפחת פסל, צייר עתונות מפריז, ואיש שחזר אל ירושלם לצייר את בראשית. עד עתה נדפס רק מן הבריאה עד המבול, וכל השאר לפניו. בעיר שאין בה מוזיאון ואין בה שוק של אמנות, אלבום בחתימה הוא הגלריה היחידה, והקיר הוא קירו של בית פרטי.

ביום חמישי של השבוע הזה מלאו שמונה שנים ליום שבו הוכרזה בפראג רפובליקה לצ׳כים ולסלובקים, שני עמים שהיו מחולקים בין שלוש ממלכות זרות קרוב לאלף שנה. בראש אותה הכרזה עמד פרופסור לפילוסופיה שעד שנת אלף תשע מאות וארבע עשרה לא היה לו אלא קתדרה בפראג ומושב בבית הנבחרים בוינה.

טומאש מסריק נולד בשנת אלף שמונה מאות וחמשים בעירה הודונין שבמורביה הדרומית, למשפחה ענייה. בנעוריו נשלח אל מלאכה והיה שוליה אצל נפח, ורק אחר כך שב אל ספסל הלימודים. מי שמבקש להבין את מזגו של האיש יזכור את הפרט הזה, שכן לא מבית של ספרים בא אל הפילוסופיה.

בשנת אלף שמונה מאות שמונים ושתים נתמנה פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה הצ׳כית שנפתחה אז בפראג, ובשנים שלאחר מכן נכנס אל החיים הצבוריים ואל בית הנבחרים שבוינה. דרכו שם היתה דרך של יחיד: היה מעמיד שאלות שלא נוח היה לבני עמו לשמען, וחולק על הסכמות שהיו מקובלות דוקא בחוגי הלאומיים שלו עצמו.

ובשנת אלף שמונה מאות תשעים ותשע באה השעה שבגללה שמו של האיש הזה מוכר בכל קהילה יהודית. בעירה פולנה נמצאה נערה הרוגה, יהודי הואשם בהריגתה, והטענה שהוצגה בבית הדין היתה עלילת דם. מסריק פרסם אז שתי חוברות על אותו משפט, הראה את פרצות הראיות שבו, ואמר כי לא לשם הגנתו של הנאשם הוא עושה זאת אלא כדי להגן על הנוצרים מפני אמונה טפלה.

מי שקורא מכאן את הידיעה הזאת אינו קורא אותה כסקרן בלבד. אנו יושבים בארץ שיש בה שאלה של יחסים בין עם ובין עם, ושל ייצוג שאינו תלוי במנין לבדו. פרופסור שיצא בן ששים וארבע מן הגבול כדי להקים שלטון לעמו, ושקודם לכן עמד לבדו על צדקתו של יהודי אחד, הוא אחת הדוגמאות המעטות שאפשר להצביע עליהן ולומר כי הדבר נעשה פעם אחת, והוא לא נעשה בכוח בלבד.

בעמודו השלישי של עתון יום ו׳, בין מודעה על אניה ובין ידיעה מן הנמל, נדפס פרק שלושה עשר של זכרונות ושמם ׳ארץ ישראל וסוריה בימי מלחמת העולם׳. החתום עליהם הוא איש ירושלם, מורה ועורך, ומי שקורא את הפרקים האלה שבוע שבוע יודע שאין הם ידיעות של השבוע אלא עדות על שנים שעברו.

אברהם אלמאליח נולד בירושלם בשנת אלף שמונה מאות שמונים וחמש, בימי השלטון התורכי, ולמד בישיבות שבעיר העתיקה ואחר כך בבית הספר של ׳כל ישראל חברים׳ ובבית הספר המקראי הצרפתי. שני הלימודים האלה, זה שבישיבה וזה שבבית הספר האירופי, הם המסבירים את דרכו: הוא כותב עברית של תלמיד חכם ומסדר את חומרו כמי שלמד שיטה.

היה מורה בירושלם, בקושטא, ביפו ובדמשק. בשנותיו הצעירות היה בין מיסדיה של אגודת צעירי ירושלם, שעיקר מעשיה היה להכניס את העברית אל פי הנערים הספרדים, ועד היום הוא מן העוסקים בעבודתו של ועד הלשון העברית. המלאכה הזאת לא היתה מובנת מאליה, שכן בחצרות העדה דיברו לאדינו וערבית, והעברית היתה לשון של בית כנסת.

בשנת אלף תשע מאות וארבע עשרה יסד את העתון ׳חרות׳ וערך אותו עד שנת אלף תשע מאות ותשע עשרה, ומשנת אלף תשע מאות עשרים ואחת הוא מבני מערכתו של ׳דאר היום׳. ובאותה שנה עצמה פתח במעשה שלישי, קובץ ושמו ׳מזרח ומערב׳, שכל תכליתו לאסוף ולפרסם את תולדות הספרדים ועדות המזרח, שהכתוב עליהן מעט.

שבוע של מפקדים ושל מאזנים הוא שבוע שבו הכל מדובר במספרים, ובסופו נדפס בעמוד השלישי פרק של זכרון. שני אלה אינם סותרים זה את זה. המפקד אומר כמה אנחנו, והזכרון אומר מי אנחנו ומה היה כאן קודם שבאנו למנות. ומי שמבקש לדעת מה היו ירושלם ודמשק בשנות המלחמה אין לו לעת עתה אלא הפרקים האלה, ומוטב שיום אחד ייאספו לספר.