רבקה בן־עמי, מורה־פועלת מתל־אביב

בכיתה שאני מלמדת בה יושב ילד שאינו מביא מחברת. אמו עובדת בפרדס בעונה, ואביו יוצא בבוקר אל המקום שבו מחלקים עבודה וחוזר בצהרים אם לא נמצאה לו. השבוע קראתי שמחלקת העבודה הקציבה חמשה עשר אלף לירות, ושכאלף איש יקבלו בהן עבודה בתל אביב ובסביבותיה. אני רואה את ההקצבה הזאת בעיניו של אותו ילד, ואומרת בפה מלא: טוב שהיא באה, ואין היא תכנית.

ובאותו שבוע נתפרסם מפקד העבודה שנעשה באחד בספטמבר, ובו קרוב לשלושים ושנים אלף עובדים ועובדות, ושבעים למאה מהם רשומים בהסתדרות הכללית. אני דורשת שיאמרו לנו דבר אחד נוסף על כל אלה: מה יעשה אותו אלף איש בחדש שלאחר שתיגמר העבודה שהוקצבה לו. מי שמחלק יום של עבודה מחלק יום, ומי שסולל כביש או מייבש אדמה מחזיק משפחה שנה שלמה. על כן אני מבקשת מן המוסדות שלנו תכנית לשנה ולא לוח לחדשיים, ואת הילד ההוא אני מבקשת לראות עם מחברת.

שלמה גלבוע, סוחר ובעל משרד קטן בתל־אביב

במשרדי עמד השבוע איכר מן המושבות, ובידו שטר שלא נפרע לו. אמרתי לו את מה שאני אומר לכולם בחדשים האלה: אין לי מה למכור לך באשראי, מפני שגם עלי חייבים. ואחר כך קראתי את החלטות הועידה הכלכלית שישבה בלונדון בשמונה עד שלושה עשר באוקטובר בראשות סיר הרברט סמואל, ובראשן המלצה לייסד בנק חקלאי שיתן אשראי מובטח למתיישבים, בהון מתאים ובסיוע הלואה מן הממשלה. לפי חשבוני זאת ההחלטה הנכונה היחידה שיצאה השנה מאולם של ועידה.

ואני חושש משני דברים, ואומר אותם בגלוי. ראשית, בנק אינו קופה של צדקה: הוא נותן למי שיש בידו מה לשעבד, ובמושבות שאני מכיר השעבוד כבר משועבד. שנית, ועידה שישבה חמשה ימים בלונדון קבעה דבר שיגיע הנה בעוד שנה או שנתים, והאיכר שעמד במשרדי אינו יכול להמתין שנה. אני מבקש אם כן שיאמרו לנו תאריך, ולא רק שם של מוסד. אמון אינו נקנה בהחלטה, הוא נקנה בתשלום הבא ביום שנקבע לו, וזה כל מה שאני מבקש מן ההנהלה שלנו.

אסתר רזיאל, פעילה ציבורית מירושלים

שני מוסדות פתחו את שנתם בשבוע הזה, ואני מבקשת להזכיר ששניהם ענין אחד. הטכניקום בחיפה פתח את זמן הלימודים בשמונים וחמשה תלמידים, עשרים ושמונה מהם חדשים, והוא בשנתו השלישית. ובתל אביב נפתחו שלושה גני ילדים, בשכונת הצריפים, במרכז בעלי המלאכה ובמחנה מכבי, בעזרת העיריה ומחלקת החינוך. על הראשון כותבים בלשון של גאון, ועל השלושה בשורה אחת בסוף העמוד, ואני מסרבת לקבל את סדר הדברים הזה.

גן ילדים אינו ענין של רוך. הוא התנאי הפשוט שבגללו אשה יכולה לצאת בבוקר אל עבודתה ולחזור בצהרים, והוא הסיבה שבגללה בן של אם עובדת לומד עברית בגיל ארבע ולא בגיל שבע. בשבוע שנמסרו בו מספרים גדולים כל כך, אני מבקשת להזכיר שהמספר שהוא בעיני העיקר אינו גדול כלל, והוא שלושה. שלושה גנים לעיר שלמה. ואני שואלת מי יושב בועדה הקובעת היכן ייפתח הרביעי, כמה נשים יושבות בה, ובאיזה יום היא מתכנסת. זכות אינה נמסרת לאדם, היא נתבעת, ואני תובעת אותה בשמן של אמהות שאינן באות אל האספה מפני שאין להן עם מי להשאיר את הילד.

מנחם הררי, פועל־אדמה דתי ממושב צעיר

התפללנו שחרית שמונה אנשים במחסן המכולת שבמושב, מפני שאין לנו בית כנסת ואין לנו רב, ואחר כך יצאנו אל הפרדס. ובעתון של יום ו׳ קראתי דיון ארוך בשאלה מי הסמיך את משרד הרבנות, ומה כוחה של הפקודה משנת אלף תשע מאות ושמונה עשרה שחילקה בין בתי הדין הדתיים ובין בתי המשפט האזרחיים, ועתה באה גם דרישה אשכנזית לייצוג בעבודת הרבנות, שהיתה עד כה בידי הספרדים. קראתי ולא התרגשתי.

ואומר למה. נמסר כי כחמשת אלפים משפחות יהודיות יושבות בימים אלה במושבות הארץ, ואני יודע מה חסר להן. לא חסרה לנו תשובה לשאלה מי הסמיך את מי. חסר לנו רב שיבוא אל המושב ברגל או בעגלה, שיראה את הבאר ואת הרפת, שיכשיר מטבח של פועלים ושיושיב שיעור בערב אחרי יום עבודה. בירושלם חולקים על ייצוג, ואני איני חולק: יישבו שם אשכנזים וספרדים יחד לשם שמים. אני מבקש דבר קטן מזה, שתיקבע רשימה של מושבים ומי מבקר בכל אחד מהם ובאיזה חדש. ואני כותב מתוך הפועל המזרחי ולא מתוך אולם: תורה ועבודה אינן שני מחנות, הן יום אחד, ומי שלא היה בשדה אינו יודע מה שואלים בו.

מרים סוקול, בעלת חנות קטנה בתל־אביב

כשעליתי מגליציה אמרו לי בוורשה שאשלח משם כסף הביתה, אל אחי שנשארו. השבוע קראתי את ההפך הגמור: קהלת וארשה הקציבה עשרים וחמשה אלף זלוטי לעזרת עולי פולין היושבים בארץ, ועיקרם בתל אביב, מפני המשבר. עמדתי עם העתון בחנות ולא ידעתי אם לבכות ואם להודות.

ואני אומרת מה שאני רואה מאחורי הדלפק, ולא מה שראוי לומר באספה. שכר הדירה בעיר הזאת לא ירד, הקמח לא הוזל, והאנשים שקונים אצלי קונים מעט ורושמים בהקפה. עשרים וחמשה אלף זלוטי הם בלירות שלנו סכום קטן, ואין בהם די לחדש אחד של אותן משפחות. על כן אני מבקשת דבר אחד מעשי: שלא יחולק הכסף הזה מיד ליד, אלא יינתן כהלואה קטנה לאשה שיש לה חנות או מכונת תפירה, ושיירשם מי קיבל וכמה החזיר. בוורשה אמרו לי שבארץ אדם עומד על רגליו. אני מבקשת שהעזרה הבאה אלינו תעמיד אנשים על רגליהם ולא תחזיק אותם בשורה.