בבולגריה קיים משבר חמור במספר המורים העברים: רבים מהם עוזבים את הארץ בשנה הראשונה או השנייה לעבודתם, ובכמה מקומות לא נמצא מורה לכיתות.
כחמישים אלף נפש מונה הציבור היהודי בבולגריה, והוא יושב בארבעים קהילות קטנות. משנסתלקה חברת "אליאנס" מן החינוך שם, לפני שש עשרה שנה ובעקבות המלחמה, נטלו ועדי הקהילות את בתי הספר לידיהם, ומיד עמדו לפני השאלה מי ילמד בהם.
לפני שלוש שנים נמצאה התשובה: ארץ ישראל תספק מורים לגולה. מכאן יצאו צעירים, בוגרי הסמינרים ובוגרי הגימנסיה העברית "הרצליה" בתל אביב, מלאי תקווה ואידיאלים נשגבים, ושם פגשו מציאות שלא ידעו עליה כאן.
המורה מתחייב לפני מחלקת החינוך בארץ ישראל לעבוד שנתיים ימים בבולגריה. אלא שהנוהג הוא שהוא עוזב את הארץ לאחר סוכות ונכנס לעבודתו כשלושה חדשים לאחר פתיחת בתי הספר, ובתי הספר שם נפתחים בחמישה עשר בספטמבר. הכיתה ממתינה לו בעיניים כלות, התכנית נפגמת, והקלקלה מרובה.
ועדי בתי הספר מצדם דורשים בכל תוקף להשליט את הלשון העברית ולהורות בה את כל המקצועות, גם באותן מחלקות שעדיין נלמדות בבולגרית. הדרישה הזאת הולכת וגדלה, והמורים שיוציאו אותה אל הפועל הולכים ומתמעטים.
אנו מוסרים את הדברים כפי שנמסרו, ואיננו פוסקים בין המורה ובין הקהילה. נאמר רק זאת: ארץ שבניה יוצאים ללמד בגולה חייבת לשמור גם על מי ששלחה, ומחלקת חינוך השולחת בוגר סמינר בשנתו הראשונה שולחת אותו אל מקום שאין הוא יכול לעמוד בו.
שנה ראשונה שאין בה ברכה
עיקר הקלקלה נעוץ בסדר השנים: בשנה הראשונה אין המורה רואה ברכה בעבודתו, ובשנייה הוא כבר מונה את החדשים עד שובו.
הטעם לכך פשוט. בשנה הראשונה עדיין לא הכיר המורה את תלמידיו ולא הסתגל למקום, ורק בשנה השנייה יכול הוא להתחיל בעבודה של ממש שתתנהל כשורה. ובאותה שנה שנייה עצמה הוא כבר סופר את הימים הקרבים אל סופה.
מכאן הביטוי הנשמע באסיפות המורים שם: המורה העברי הוא בחינת עוף פורח, ובולגריה היא מעין תחנת מעבר. יחידים מן המורים הסכימו להקדיש מספר שנים לטובת החינוך; רובם אינם נחפזים להיענות לקריאה.
ומפני מה אין הם נחפזים? הכותב שם מונה דווקא את מה שהיה בו כדי למשוך: אין רעב בבולגריה, העם היושב בה מצטיין בסבלנות, והמורה העברי מתפרנס שם ברווח ומשתכר פי שניים מן המורה הבולגרי המקומי. ואף על פי כן אין הנענים רבים.
מסמכים על גירוש 1915
מסמכים שנתפרסמו מגלים כי בחודשי הקיץ של שנת 1915 גורשו כמאה וחמישים אלף מיהודי גליציה, פולין וקורלנד מן הערים שבחזית.
בחודשים יולי עד ספטמבר של אותה שנה דנה מועצת המיניסטרים הרוסית בגזירות הקשות שיצאו מפקודת המצביא הראשי. הגנרל יאנושקביץ׳ היה האחראי לגזירות, ובחלק מן המקומות ניתנה לתושבים הודעה של שלוש שעות בלבד לפני הגירוש.
שלוש שעות. מי שקרא את המספר הזה ולא עמד עליו יקרא אותו שנית. בשלוש שעות אין אדם מוכר בית ואין הוא אורז ספרים; הוא נוטל את הילדים ואת מה שידו מגעת ויוצא.
המסמכים באים עתה לרשות הרבים לאחר אחת עשרה שנה, ובהם נדונות הגזירות בישיבותיה של מועצת שרים. יש בכך תשובה למי שסבר כי הדברים נעשו בשדה בידי מפקד מקומי ובלא ידיעת השלטון המרכזי.
תעמולה נגד שחקנים יהודים
בגרמניה נעשית תעמולה נמרצת נגד קבלת שחקנים יהודים בתיאטראות, ויש ניסיון להשפיע על המנהלים באיומים.
התיאטרון הגרמני נחשב בשנים האחרונות לאחד המשוכללים באירופה, ויהודים רבים עומדים בו על הבמה, מנהלים אותו וכותבים לו. תעמולה המכוונת אל המנהלים ולא אל הקהל מבקשת לחתוך את הדבר במקום שבו הוא מוכרע: בחדר שבו נחתמים החוזים.
אנו מוסרים את הידיעה בקצרה כפי שהגיעה, בלא שמות תיאטראות ובלא שמותיהם של המאיימים. די בה כדי להעמיד את הקורא על מה שנעשה שם, ואין בה כדי לקבוע היקף.
מה יעלה בידי המתעמלים האלה, ימים יגידו. דבר אחד ידוע כבר עתה: במקום שהמנהל מתיירא, אין השחקן צריך להיות נאשם בדבר כדי שלא יועסק.
קהילות בקצה: טינצזין והודו
קהילת טינצזין שבסין כוללת קהילה ישנה וקהילה חדשה, ובהן כמאה וחמישים משפחות המתפרנסות בעיקר ממסחר העורות, בתנאים כלכליים קשים.
מאה וחמישים משפחות בעיר נמל סינית הן ציבור קטן מאוד, ואף על פי כן יש בו שתי קהילות ולא אחת. כך דרכה של גולה: הבאים ראשונים והבאים אחריהם אינם מתפללים תמיד תחת גג אחד, ולפעמים אף אינם מדברים אותה לשון.
ומן העבר הרחוק בא סיפורם של יהודי הודו: אחרי חורבן הבית השני יצאו, לפי המסופר, כששת אלפים יהודים מארץ ישראל ופנו אל הודו הרחוקה. מסורת היא זו ולא ידיעה של ימינו, וכך היא נרשמת כאן.
בין טינצזין ובין ערי הודו נמתחת גולה שלמה שאין העתון העברי מגיע אליה אלא לעתים רחוקות. משהגיעה ידיעה, ראוי שתירשם.