מבודפשט מודיעים על הפגנה אנטישמית עצומה של סטודנטים. חבר הלאומים דרש מאת ממשלת הונגריה לבטל את גזירת "נומרוס קלאוזוס", לפי שהיא נוגדת סעיף מפורש שבחוזה השלום, והסטודנטים יצאו אל הרחוב למחות נגד הדרישה הזאת.
"נומרוס קלאוזוס" פירושו מספר סגור. מספר המקומות הפתוחים לבני קבוצה אחת נקבע מראש לפי חלקה באוכלוסיה, ואין מוסיפים עליו אף אם עמדו הנרשמים בכל התנאים. בהונגריה סגרה הגזירה את שערי בתי הספר הגבוהים לפני אלפי צעירים וצעירות יהודים, ורבים מהם יצאו ללמוד בארצות אחרות.
הסעיף שעליו נסמכת הדרישה בא מן החוזים שנחתמו לאחר המלחמה. כמה מן המדינות קיבלו עליהן אז התחייבות מיוחדת בדבר המיעוטים שבתוכן, ותלונה על הפרתה מוגשת אל חבר הלאומים. משום כך אין הפניה אל ממשלת הונגריה התערבות בענין פנימי אלא תביעה של חתימה.
נמוקיהם של המפגינים עצמם לא נמסרו לנו בפרוטרוט, ואין אנו משלימים אותם מדעתנו. נמסר רק זה: ההפגנה כוונה נגד הדרישה ולא נגד הגזירה, והיא היתה, לפי לשון הידיעה, עצומה.
מכאן אפשר ללמוד דבר אחד בבירור. המלחמה על אותה גזירה אינה מלחמה של פקידים ושל מזכירויות בלבד; היא עומדת גם ברחובה של עיר, ומי שיושב בז׳יניבה וחותם על דרישה צריך לדעת מי עתיד להשיב עליה שם, בבודפשט.
מצרים: רבנות חדשה ובית חולים
בסקירת קהילות התפוצה בשנת תרפ"ו נמסר כי במצרים מונו הרב חיים נחום וסגנו הרב חנניה גבריאל להנהלתה של הרבנות החדשה.
עוד נמסר כי השפה העברית התחילה לתפוס מקום רחב בתכנית הלמודים של בתי הספר של העדה היהודית במצרים. שינוי כזה אינו נמדד בשנה אחת: קהילה שילדיה לומדים עברית בבית הספר היא קהילה שתוכל בעוד עשר שנים לקרוא את הנכתב כאן ולהשיב עליו.
ובעיר קהיר נבנה בנין ענקי שישמש בית חולים ליהודים, ובנינו עלה במאות אלפי לירות. עדה הבונה לעצמה בית חולים אומרת שני דברים בבת אחת: שיש בידה אמצעים, ושבדעתה להישאר במקומה.
מטריפולי ועד טנג׳יר
בטריפוליטניה נוסדה בשנה שעברה ההסתדרות הציונית, והקובץ "דגל ציון" משמש ככלי מבטאה היחיד. בתוניסיה, לעומת זאת, התחילה האנטישמיות להראות פנים, ובאה התנגדות ליהודים מצדה של העתונות האיטלקית שבמקום.
במרוקו נוצרה עתונות מקומית בעריכתם של סופרים הבקיאים בחיי היהודים שם, ובטנג׳יר נבנה בית מדרש לרבנים בראשותו של הרב יעקב משה טולידאנו.
טריפוליטניה, תוניסיה, מרוקו וטנג׳יר: ארבעה מקומות וארבעה ענינים שונים, וקו אחד משותף להם. בכל אחד מהם התחילה העדה בונה לעצמה מוסד משלה, עתון, בית מדרש או הסתדרות. מי שקורא את הסקירה הזאת שנה אחר שנה רואה את השינוי גם כשאין בו ידיעה אחת גדולה.
בתי הספר ברוסיה הלבנה
והרי המספר כפי שנמסר לנו: רוסיה הלבנה, מאה שבעים וששה בתי ספר יהודיים, ובהם לומדים כעשרים ושנים אלף וחמש מאות ילדים.
מאה שבעים וששה בתי ספר הם מערכת שלמה: מורים, ספרי למוד, לשון הוראה ותכנית אחידה. ואולם העתון שמסר את המספר לא פירש מה נלמד בהם ובאיזו לשון, ואלה הם עיקרו של כל ויכוח על חנוך יהודי באותה ארץ. אנו מוסרים את המספר ומציינים במפורש מה שאינו בו.
בכל סקירה מסוג זה חוזרת אותה שאלה עצמה: מה בין מספר המוסדות ובין מצבו של החנוך. ריבוי בתי ספר מעיד על ארגון ואינו מעיד כשלעצמו על חופש, ולפיכך אנו מונים את המספרים ומניחים את המסקנה לקורא.
ההתאחדות הספרדית ומרכזה
בסקירת השנה נזכרת גם התאחדות היהודים הספרדים בעולם, שמרכזה יושב בירושלים והיא עומדת בקשר ישיר עם הקהילות.
מרכז היושב בירושלים ועומד בקשר עם קהילות שבמצרים, בצפון אפריקה ובארצות הים התיכון אינו דבר מצוי בארגונים היהודיים. על פי רוב יושב המרכז באחת מבירות אירופה והארץ הזאת היא אחד הסניפים; כאן הפוך הסדר, והדבר נזקף לזכותן של הקהילות הספרדיות שבירושלים.
משלחת מטעם ההתאחדות תסייר בימי החג בערים הגדולות שבארץ, כפי שמסרנו בשער הגליון. הסיור הזה הוא צדו המעשי של אותו מרכז: ארגון שמרכזו כאן חייב גם להיראות כאן, ולא בדין וחשבון שנתי בלבד.