בין תקוה ליאוש: ענף צמר הגפן

עיקר כוחו של המאמר בהשואה. זוסמן מראה כי בכל הארצות שבהן פרח ענף צמר הגפן לא פרח אלא בסיוע ממשלתי פעיל ומתמיד. במצרים נעשה הדבר על חשבון הממשלה: בהשקאה, ברכישת מכונות משוכללות ובהספקת זרעים למגדלים.

אנגליה פיתחה את הענף בשלש ממושבותיה שבאפריקה: אוגנדה, ניגריה וסודן. בקניה פיתחה את גידול הפשתן, והמושבה שלחה לאנגליה 416 טון בשנה הראשונה, 960 טון בשניה ו-1746 טון בשלישית. צרפת עשתה כן באלג׳יר, בתוניס ובמרוקו, ואף בנסיונות שנעשו בסוריה; בלגיה בקונגו, ורוסיה בחבל טורקסטן.

ולעומתן טורקיה. שם אין הממשלה עוזרת, ההשקאה אינה מסודרת, מכונות אין, ומינים מתאימים לא הוכנסו; ולפיכך איכותו של צמר הגפן התורכי נמוכה, ואין משתמשים בו אלא למיני האריגה הזולים ביותר. ההבדל בין שתי הרשימות אינו הבדל של אקלים; הוא הבדל של מדיניות.

ובאותו יום עצמו מגיעה אלינו הידיעה מסודן: בנין הסכר במכואר ופתיחתן של התעלות איפשרו להשקות שטחים גדולים ולזרוע בהם צמר גפן. הבאנוה בשער הגליון, במדור ארצות ערב; וכאן יש בה פרוש מעשי אחד בלבד, והוא שהמים קודמים לזרע.

את מאמרו חותם זוסמן באזהרה שאינה לקוחה מארץ רחוקה. גדרה נשאה יבולי טבק מצוינים, ויבול של שנתים מונח בה עד היום; זו השנה השלישית שהטבק ממתין לקונים, ואין.

הלקח פשוט ומר: יבול מצוין אינו עדין ענף. ענף צריך קונה, מחיר ודרך אל הקונה, ומי שנטע בטרם השיג את שלשת אלה מוצא את מחסנו מלא ואת כיסו ריק. שנתים של טבק במחסן אחד אינן אסון לאומי; אלף משפחות בענף אחד הן ענין אחר לגמרי.

מכאן החומרה שבדברים על הקצב. אין הכותב אומר שאין לגדל צמר גפן בארץ; הוא אומר שיש לגדלו בסדר הנכון, ושהסדר מתחיל במים, במין הזרע ובקונה, ורק אחר כך במספר המשפחות.

"פלשתין" מודיע כי בימי ביקורו של קולונל סיימס נכנס הוא בשיחה עם עסקנים ערבים אחדים בשאלת בטול מס העשור והחלפתו במס קצוב שאינו תלוי בהערכה.

לדבריו מעסיקה השאלה הזאת את ממשלת פלשתינה, ואולם אין היא יכולה לבטל את המס החקלאי הקיים בטרם בא לידי גמר סדור הקרקעות בארץ ישראל. ואף על פי כן, הוסיף, יש בדעת הממשלה לקבוע לפי שעה מס קצוב תמורת העשור, אשר הכנסתו לקופת הממשלה תשוה למכסת ההכנסה הבינונית של מס העשור בארבע השנים האחרונות.

העשור הוא מס הנגבה מחלק מן היבול לפי הערכה הנעשית בשדה קודם הקציר. משמע ששנה טובה ומעריך רע הם שניהם ענינו של האכר, והויכוח על ההערכה חוזר מדי קיץ. מס קצוב מוציא את ההערכה מן השדה, ועמה הוא מוציא גם את המריבה וגם את הפקיד.

הדברים נאמרו בשיחה ולא בהודעה רשמית, ואנו מוסרים אותם מן העתון שהדפיסם. מי שממתין לבשורה ימתין לפקודה שתתפרסם בעתון הרשמי, ולא לשיחה בחדר.

משלחת התערוכה והיריד, שהשתתפו בה ה׳ ברורמן והגב׳ רחל גורדון, יצאה אל בירות אירופה המרכזית ובחנה שם את הירידים ואת דרך ארגונם, לקראת יריד המזרח השלישי העומד להיפתח כאן.

מסקנתה אחת היא ושומה עלינו להעתיקה כלשונה: בכל מקום מנוהלים הירידים בידי חברות באחריות מוגבלת, שהן מוסד מרכזי של המדינה או של העיר, והירידים נתמכים משלשה מקורות, הממשלה, העיריה והתאחדות בעלי התעשיה.

המשלחת ביקרה בירידי ליפציג, וינה ופראג ובתערוכה השנתית שבדרזדן. חברות גדולות הזמינוה לפתוח ביתנים ארץ ישראליים מיוחדים בליפציג, בוינה ובברטיסלבה; ולשם התעמולה נדפס פלקט בארבע לשונות, אנגלית, גרמנית, ערבית ועברית, בכמה עשרות אלפי אכסמפלרים.

המשפט החשוב שבדין וחשבון הזה הוא המשפט על שלשת המקורות. יריד העומד על דמי הביתנים של המציגים בלבד עומד על רגל אחת, ובשנה שהמסחר בה קשה היא הרגל הראשונה שתישמט.

הביתן המרכזי יהיה הפעם "הבית למופת", ובו יתרוכזו הענפים הראשיים של תעשיתנו. על ידו אולם המכונות והמכשירים, ביתן האוטומובילים וההובלה, ביתן ההנהלה הציונית ומשק למופת.

תוכננו שני בתים, אחד לפי תכניתו של המהנדס ארונשטין והשני לפי תכנית אחרת, ושניהם ישמשו דוגמה לסדור מעונות על יסודות בריאים, בהתאם לאקלים ובעיקר בהתאם לתנאים הסניטריים. קבוצה של בעלי תעשיה וסופרים מחוץ לארץ, כשלשים איש, הודיעה כי תבוא לבקר ביריד לשם חקירת התעשיה והמסחר שבארץ.

ולמבקר עצמו: הרכבת הארץ ישראלית נותנת למבקרי היריד הנחה על מחיר הנסיעה הלוך ושוב, כרטיס וחצי בעד הדרך כולה, ו"לויד טריאסטינו" נותנת עשרים וחמשה למאה על כרטיסי הנסיעה. לוח ההנחות על הובלת הסחורות נדפס בגליון אתמול ואין אנו חוזרים עליו.

בישיבת מנהלי קרן היסוד הוחלט לרכוש עוד מניות של חברת רוטנברג בסכום חמשים אלף לירות. יחד עם הסכום שהושקע קודם לכן מגיע חלקה של הקרן במפעל רוטנברג לסך גדול.

באותה ישיבה נמסרו גם הכנסות חודש אוגוסט. המספר לא הגיע אלינו בבירור ואין אנו נוקבים בו; נמסור אותו כשיגיע.

ענינה של ההחלטה הזאת אינו בסכום בלבד. קרן לאומית האוספת תרומות מעבר לים ומשקיעה אותן במניותיה של חברת חשמל עושה שני מעשים כאחד, והשני שבהם אינו צדקה אלא השקעה של שותף, והשקעה מבקשת פרי. מי שנותן את פרוטתו למגבית זכאי לדעת באיזו מן השתים היא עומדת.