מן העולם
מצפן, שמש ואלחוט
נסיון הטיסה מניו-יורק אל צרפת נפסק כבר בראשיתו, ואנו מבקשים לברר כאן שאלה אחת שאינה תלויה בגורלו: כיצד מכוון טייס את מכונתו מעל מים שאין בהם סימן.
רב החובל בים והטייס באויר עומדים בפני אותה שאלה עצמה, ותשובתם אחת בעיקרה. מודדים את מהירות המכונה ואת הזמן שעבר, מציינים על המפה את הקו שנעשה, ומוסיפים עליו את התקון. התקון הוא העיקר: הרוח דוחפת את המכונה הצדה בלי שירגיש בה היושב בתוכה, ובלב ים אין עץ ואין גבעה שיעמידו את הטועה על טעותו.
לפיכך נושא הטייס עמו מצפן, ועל פי רוב יותר מאחד. אך המצפן מורה את הכיוון ואינו מורה את המקום, ומכאן שהוא נזקק לחשבון שני: מדידת זוית השמש או הכוכב מעל האופק. מלאכה זו ירשו אנשי האויר מאנשי הים, אלא שהיא קשה עליהם יותר. רב החובל עומד על סיפון ורואה את קו האופק לפניו, ואילו הטייס נתון בתוך רעש ורעד, ולעתים קרובות מסתיר ממנו הענן שמתחתיו את הקו כולו. משום כך התקינו למכשיר אופק מלאכותי, בועת אויר בתוך נוזל, המעמידה את המודד על המישור גם כשאין הוא רואה את הים.
ודרך שלישית הולכת ומתרחבת בשנים האחרונות, היא הדרך האלחוטית. תחנה שעל החוף משדרת אות קבוע, ומקלט שבמכונה מוצא את הכיוון שממנו בא האות; שתי תחנות נותנות שני כיוונים, ומקום חתוכם הוא מקומה של המכונה. יש לדמות כי בעוד שנים אחדות לא תצא מכונה לדרך ארוכה מעל הים בלא מקלט כזה, וכי החוף יימצא לה באזניה קודם שיימצא לה בעיניה.
כזכור, עברו לפני שנים אחדות שני טייסים אנגלים את האוקיינוס האטלנטי בטיסה אחת, מניו-פאונדלנד אל אירלנד, ואף הם עשו את רוב דרכם בחשבון ובמצפן בלבד, שכן הערפל מנע מהם את הכוכבים. מה היה בידי היוצאים הפעם איננו יודעים, שהרי המברק שהגיע אלינו לא פירט דבר; את הידיעה עצמה מסרנו במדור העולם, וכאן אין אנו עוסקים אלא במלאכה.
מן הים
צוללים, סערות וחדר הברזל
בשער הגליון הבאנו ידיעה קצרה על סירה ששבה לבריסט ועל צוללים גרמנים ששבו לקיל, ועל מלאכתם, הוצאת זהב מבטנה של אניה טרופה, שנדחתה בשל הסערות לשנה הבאה. כאן נבאר את המלאכה עצמה.
ככל שאדם יורד עמוק יותר לוחצים עליו המים מכל צדדיו, והלחץ גדל עם כל אמה ואמה. אין הצולל יכול לשאוף אויר הבא אליו בלחץ קטן מזה שעליו, שהרי בית החזה שלו נתון תחת המשא; משום כך שולחים לו את האויר במשאבה מלמעלה, דרך צנור, ובאותו לחץ עצמו.
מכאן שתי מגבלות שאינן תלויות בגבורתו של אדם. האחת, שככל שהמלאכה עמוקה יותר כן היא קצרה יותר, והעליה ממנה חייבת להיות אטית, מדרגה למדרגה, שאם לא כן ניזוק הצולל. והשניה, שכל המלאכה תלויה בסירה שמעליו: המשאבה עומדת בה, הצנור יוצא ממנה, ובה יושב האיש המחזיק בחבל האותות. סירה המיטלטלת בגלים מפקירה את שלושתם, ורוחות הסתיו גומרות את העונה מאליהן.
ומפני מה מבקשים לפוצץ ולא לפתוח. חדר הברזל שבאניה עשוי מתחילתו להיות סגור בפני גנבים, וכתליו חזקים; ידיו של אדם העובד בעומק אינן יכולות לנסר ברזל כזה שעות מרובות, ומה שלא יעשו הידים בעונה שלמה יעשה מטען דינמיט בן רגע. דחית הדבר לשנה הבאה פירושה שהעונה נגמרה, לא שהמלאכה נתבטלה.
מן הארץ
הממשלה תתקן את חומות העיר
לפי הצעת מחלקת העתיקות הקציבה הממשלה כסף לתקון חומות ירושלים, שהיו עזובות זה כמה שנים, והעבודה עתידה להתחיל בקרוב.
מחלקת העתיקות היא זרוע של הממשלה שבידה רשימת המקומות והבנינים שאין לפגוע בהם, והיא הנותנת רשיון לכל חפירה ולכל תקון הנעשה בהם. הצעה היוצאת ממנה אינה הצעתו של חובב עתיקות; היא באה לאחר שנבדק מה מצבו של הבנין ומה יארע לו אם יוסיפו להניחו כמות שהוא.
וחומה, אף שנראית כדבר שאינו משתנה, הולכת ונפגמת בדרך אחת ידועה. הגשמים נכנסים אל התפרים שבין האבנים ושוטפים מהם את החומר המחבר; הזרעים הנישאים ברוח נאחזים בתפר הריק, והשורש הגדל בתוכו מרחיב אותו בכוחו האטי; ואבן שאיבדה את שכנתה מצדה נשענת על האויר ונופלת לבסוף. עשר שנות הזנחה אינן ניכרות לעינו של העובר ברחוב, והן ניכרות מאד לעומד ליד התפר.
ותקונה של חומה עתיקה אינו בנינה מחדש. עיקר המלאכה במילוי התפרים, בהעמדת אבנים שנפלו על מקומן ובחזוק ראשי הקירות שבהם נכנסים המים; והכלל הנוהג במלאכה זו הוא שאין מכניסים לתוך בנין ישן חומר שאינו דומה לשלו. מה יהיו סדרי העבודה בירושלים עצמה לא נמסר עדיין.
החומה השלישית עולה לדיון
ד"ר א. ל. סוקניק ירצה על "החומה השלישית", כתוצאה מחפירותיה של החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה בירושלים.
שאלת החומה השלישית היא מן הותיקות שבשאלות חקר העיר. יוסף בן מתתיהו מונה שלוש חומות שהקיפו את ירושלים בימי הבית השני: הפנימית, זו שאחריה, והחיצונה שבהן, שנבנתה אחרונה מצד צפון ולא נשלמה בזמנה. מקום מהלכה של החיצונה שנוי במחלוקת מימיהם של החוקרים הראשונים, ובו תלויה השאלה עד היכן הגיעה העיר בצפונה.
חוקר חומות אינו שואל מה היה גובהה של חומה כי אם היכן עברה. לפיכך מחפשים את היסודות ואת התעלה שנחצבה להם, ומודדים את כיוונם; קטע של יסוד שנמצא במקום אחד ושני קטעים בכיוון אחד הרחוקים ממנו הם ראיה טובה מכל קיר עומד. והרצאה על תוצאותיהן של חפירות בשעה שהן נעשות היא מנהג טוב, שהיא מעמידה את החוקר בפני שואלים בעוד ידו משגת לחזור אל החפירה ולבדוק.
פינת השדה
הכוורת לפני ימות הגשמים
בימים אלה, כשהאור מתקצר והלילות מצטננים, נעשית הכוורת שקטה מכפי שהיתה בתמוז. העומד לידה בשעת בין הערבים שומע המיה אחת אטית ולא את הרעש של ימי הפריחה, ודומה עליו שהעם הקטן שבתוך התיבה יודע דבר מה על החורף הבא קודם שידע אותו האדם.
שלושה מינים יושבים בכוורת אחת ואין ביניהם שויון. בראשם מלכת הדבורים, והיא היחידה המטילה ביצים; אחריה אלפי פועלות, כולן נקבות שאינן מטילות, והן היוצאות אל השדה, הבונות את החלות ומגדלות את הולד; ולבסוף מאות זכרים, שאין להם מלאכה אלא אחת ואינם יודעים אף להביא מזון לעצמם. עם בוא הסתיו מסלקות אותם הפועלות מן הכוורת, ואין זו אכזריות כי אם חשבון: פה אוכל שאינו מביא אינו נסבל בחורף.
מלאכתו של המגדל בעונה זו כולה חשבון של מלאי. הוא פותח את הכוורת בשעת חום, מרגיע את הדבורים בעשן קל, שהעשן משיב אותן אל החלות ואל הדבש ומסיח את דעתן מן הזר שעליהן, ומוציא את המסגרות אחת אחת. השיטה שנתקבלה זה שנים היא שיטת המסגרות הנעות, שבה עומדת כל חלה במסגרת של עץ שאפשר להרימה בלי לשבור את הבנין שמתחתיה; קודם שנתקבלה היו מרבים לחבל בכוורת כדי להוציא ממנה את הדבש.
והשאלה שהוא מכריע בה היא כמה יטול וכמה יניח. הדבש שבכוורת אינו מותרות אלא מזונן של הדבורים בחדשים שאין בהם פרח, והנוטל בשנה טובה יותר מן המדה מוצא את כוורתו ריקה בשנה הרעה שאחריה. ותיקי המגדלים אומרים שמוטב להפסיד מקצת דבש בשנה אחת מלהפסיד עם שלם.
לדבורת הדבש שבארצנו מרעה טוב באביב, בפריחת ההדר ובפרחי ההרים, ומיעוט מרעה בסוף הקיץ ובראשית הסתיו; מכאן שהחדשים הבאים הם חדשי המלאי. ולדברי המגדלים שבמושבות דבורת הארץ קפדנית היא ונוחה לכעוס יותר מאחיותיה שבאירופה, ולפיכך עובדים עמה בעשן וברוגע. מי שעבר על יד כוורת בשעת גשם ראשון ושמע את ההמיה העמומה שבתוכה יודע שאין זו שינה כי אם המתנה.