ספר האחוזה של בית הכרם בעברית

עם שובו של ה׳ דוד ילין מאמריקה, ובידו התרומה שנאספה שם לבנין הסמינר, נעשה הדבר לודאות. שני סכומים שונים נדפסו בענין מה שהביא עמו, ולא נקבנו באחד מהם.

עוד השבוע ייאסף ועד הבנין לשם אישור התכנית. בועד יושבים, מלבד ה׳ ילין, ה״ה בנטוויטש בשם המתנדבים שבאמריקה, קיש בשם ההנהלה הציונית, אוסישקין בשם הקרן הקימת, קלוריסקי בשם הועד הלאומי, ברכיהו בשם הסתדרות המורים, דינאבורג בשם הסמינר ולאדיז׳ינסקי בשם ועד השכונה. לאחר אישור התכנית יתקבלו הצעותיהם של קבלנים ותיבחנה.

ומשייגמר ענין הבנין, בדעת חברי הועד להבטיח קרן יסודית שמפירותיה יוחזקו תלמידי הסמינר הזקוקים להחזקה. בנין נגמר ביום שגומרים אותו; תלמיד שאין לו במה להתקיים נגמר בכל שנה מחדש.

יש להצטער על העיכובים מצד הנהלת הדואר בהכנסת הטלפון לבית הכרם. הצורך גדול, ביחוד לאחר שנצטרפה אל השכונה גם שכונת קרית משה מונטיפיורי, ולאחר שכבר מניחים בה צנורות מים חדשים שיאפשרו את בנין ארבעים הבתים ששכונת ״בית וגן״ אומרת לבנות השנה.

חברי הועד, ובהם ה׳ ארי-אב, מזכיר ההנהלה הציונית, משתדלים בדבר זה זה כמה חדשים ועדיין אין תוצאות. בימים אלה היה לועד ראיון עם המושל ה׳ קאסט, והוא הבטיח להתענין בדבר. ומשפט אחד מן הידיעה ראוי שיישמר כלשונו: כל תיקון צבורי, חיוני, הכרחי, בכמה קושי הוא עולה לישובנו הצעיר.

נתמנתה ועדה מיוחדת לחקור ולברר מה הן תוצאותיו של ביטול ההגבלות על השכרת דירות ומקומות מסחר בעיר. בועדה יושבים מושל המחוז, סגנו, פקיד מחוזי וראש העיריה; שמותיהם של שלושת החברים הנותרים נדפסו בשיבוש, ולפיכך נשמטו מכאן.

וזה קיצורו של הענין. ההגבלות התחילו בפרוקלמציה של המפקד הראשי של הצבא ביוני 1919, שנתנה למושלי המחוז רשות לצוות על בעלי הבתים שלא יעלו את שכר הדירה מכפי שהיה עד אותה שעה. בשנת 1920 נתנה הממשלה האזרחית ביאורים לצבור, והראתה שברוב הארצות, ובהן אנגליה ומצרים, יש חוקים המגבילים את בעלי הבתים, והודיעה שגם היא מוכרחת ללכת בדרך זו כל עוד יהיה מחסור דירות בארץ. הקוראים זוכרים את המלחמה החריפה והממושכת שבאה אחר כך בין המוסדות הצבוריים ובין מושל המחוז שכיהן אז, ואת הדברים החריפים שנאמרו משני הצדדים. לבסוף בוטלו ההגבלות למעשה, ורק חלק קטן מהן נשאר בתקפו עד סוף שנת 1925.

והפרט המענין ביותר הוא זה: ההגבלה לא בוטלה בנוגע לאספקת דירות לפקידים ממשלתיים, ובעיקר לגבוהים שבהם. פקיד המקבל מאה לירות לחודש ויותר משלם בעד דירתו סכום קטן בהרבה ממה שמשלם תושב שהכנסתו שליש מהכנסתו, ואת העודף משלמת עד היום קופת הממשלה מכספיהם של התושבים.

בעל המאמר מציע לועדה שלושה דברים. שהממשלה תתמוך בבונים בהלואות ממשיות, כדרך שתמכה הממשלה האנגלית בשנים האחרונות בבנין מאות אלפי בתים ואף על פי כן לא ביטלה עד היום את ההגבלות על השכירות; שיוקל על מי שבונה לעצמו בית קטן, בפריסת התשלומים על פני שנים אחדות ובקיצור הדרך אל הרשיון ואל אספקת המים, הגוזלים היום חדשים והוצאות מרובות; ושיוטל מס שנתי מדורג על המגרשים הריקים המוחזקים לשם ספקולציה, מס גדול למדי כדי שיכריח גם את בעלי המגרשים שבמרכז לגשת לבנין או למכור. מחיר המגרש שהוא נוקב בו נדפס בשיבוש, ולפיכך נשמט מכאן.

האספה הכללית של חברת ״עזרת אחים״ היתה ביום י״ט בתשרי ונפתחה בידי מזכיר החברה ה׳ יחיא ג׳רידי. ה׳ יחיא מאיר מסר דין וחשבון מהכנסות החברה ומהוצאותיה בשלושת החדשים אייר, סיון ותמוז; וה׳ מזרחי, מחברי ועדת הבקורת, הודיע שכל הענינים נמצאו בסדר גמור ובשלמות, והציע להביע אמון בועד.

האספה נסגרה בשתי החלטות: להביע אמון לועד על עבודתו המסורה, ולהביע תודה למנהל הבנק ד״ר לבונטין, לבא כוחה של החברה ולד״ר בנימיני. בדין וחשבון נזכרו גם שתי קבוצות של בנות, האחת עובדת בבתים והשניה לומדת; לראשונות סודרו שעורי ערב לתפירה ולאחרונות שעורים בעזרה ראשונה.

לפועל גוראי, העובד בבית חרושת לנקניקים, חתכה המכונה ארבע אצבעות, ונעשתה לו עזרה ראשונה.

ידיעה של שלוש שורות היא, ואין בה שם של מכונה ולא שם של בעלים ולא מלה על מה שיהיה מכאן ואילך. מי שעומד בעיר הזאת אצל מכונה חותכת עומד שם, לפי רוב, בלי מגן שעל הלהב ובלי ביטוח, ובלי שיבוא מי שיבדוק את המקום למחרת. ארבע אצבעות הן, לבעל מלאכה, כל מקצועו.