התיאטרון האמנותי עובר לירושלים

מאמר שלפנינו מונה כמה מספרים על מלאכת העתונות מעבר לים. העתון הראשי בלוס אנג׳לס, עיר שיש בה כמיליון ושלושה רבעי מיליון תושבים, מוציא מאתים עמודים ביום ראשון וכחמישים בימי חול; ועתון הערב שבאותה עיר מוציא שלושים וששה עמודים מדי יום.

בצדו של המספר בא פרט אחר, והוא המענין משניהם: כמעט כל עתון שם מוציא עמוד שלם לעניני הראינוע מדי יום, ומאמרים רבים על כוכבי הסרטים, כדי לשמור על ענינו של הצבור בהם.

ומי שקורא את שני הדברים ברצף רואה מה נעשה כאן. אין העתון מדווח על תעשיה שצמחה מאליה; הוא עצמו אחד מכליה. עמוד יומי קבוע אינו מוסר ידיעות שהיו, אלא מחייב את עצמו למצוא ידיעות מחר, ומי שמחויב למצוא ימצא. אצלנו אין עדיין לא מאתים עמודים ולא עמוד אחד, ואף על פי כן ראוי לדעת כיצד נעשה הדבר במקום שהוא נעשה.

יצא לאור הגליון השני לשנת תרפ״ז של ״הישוב״, בהשתתפותם הקבועה של זלמן אפשטין, מ. סמילנסקי וי. ח. רבניצקי. תוכן הענינים שלו הוא, למעשה, רשימת כל מה שנחלקו עליו אצלנו בשבוע אחד.

במדור ״על הפרק״ דברים על בואו של ז׳בוטינסקי, על ״פלפולא חריפתא״ ועל היריד השלישי; ובגוף החוברת ״עמדתנו לשאלת המועצה המחוקקת״ מאת ד״ר י. נירמן, ״דיקטטורה ציונית״ מאת יוסף אליהו שלוש, ״בקורת במשכורת המורים״ מאת מ. לב, ״לארץ אבותינו״ מאת ד. לבונטין, ופיליטון ״מנדלי מו״ס וחבת ציון״ מאת רבניצקי.

ובאותם ימים מודיע ״מולדת״ על חידושו בתכנית חדשה, ובה מחלקות לאמנות, לביוגרפיות, למדע ולביקורת ספרותית, במחיר שלושים מיל בעד חמש חוברות בשנה. שני כתבי עת היוצאים בשבוע אחד, האחד לויכוח הצבורי והשני להשכלה, הם סימן טוב יותר מכל הצהרה על מצב הקריאה בארץ.

ומוורשה מודיעה הוצאת ״שטיבל״ כי מסרה את המכירה הראשית והיחידה של ספריה, לכל הארצות, לחברה אחת שבעיר ההיא; שמות החברה וסוכניה בארץ נדפסו בשיבוש, ולפיכך נשמטו מכאן. עוד מודיעה ההוצאה כי נמצאים עתה תחת מכבש הדפוס מהדורה חדשה של ארבעת כרכי ״התקופה״ הראשונים, הספר ״ישו הנוצרי״ מאת הפרופסור ד״ר יוסף קלוזנר עם הוספות ותיקונים הרבה, וכרכים ד׳ וה׳ מכתבי י. ח. ברנר.

הצגת ״טוביה החולב״ של התיאטרון העברי, שנערכה אמש באולם ציון, משכה אליה קהל רב. ההצגה עצמה הוכרזה במקומה, ואין אנו חוזרים על ההודעה; מה שלפנינו היום הוא דברי המבקר בלבד.

ה׳ מאיר תאומי בתפקיד הכומר נתן, לדברי המבקר, דמות של כוח שתישאר בזכרון. ושלוש הדמויות שהוא מונה אחריו, טוביה החולב עצמו, גולדה אשתו ומנחם משדך בתו, עשויות היו אף הן היטב מאד.

בקורת קצרה כזאת אינה אומרת הכל, אבל היא אומרת דבר אחד שכדאי לשמעו: בהצגה עממית נמדדת ההצלחה בדמויות המשניות ולא בגיבור. הקהל בא בשביל טוביה; הוא זוכר את הכומר.