פתח תקוה. בישיבת הערב של י״ט בתשרי ובישיבת הבוקר של כ׳ בתשרי, היום השלישי לועידת ״הפועל הצעיר״, נמשכו הויכוחים על הרצאת הדין וחשבון של ד״ר ארלוזורוב בנוגע לעבודת המרכז של המפלגה.
גם הרצאתו של ה׳ שורר על ״ההתאחדות״ עוררה תסיסה רבה בין החברים. לויכוח נרשמו כארבעים איש, ועד שעה אחת וחצי בלילה הספיקו לשמוע שמונה עשר נואמים בלבד. מספר כזה אומר יותר מכל סקירה: מפלגה שארבעים מחבריה מבקשים רשות דיבור על דין וחשבון של מרכזה אינה מפלגה שבעת רצון.
רוב המתווכחים מתחו בקורת על ״הפועל הצעיר״, שטשטש את עצמו בתוך ההסתדרות הכללית ולא תפס עמדה מיוחדת בשאלות המכריעות ביותר, כגון שאלת ההתישבות, שאלת הנוער ושאלת כפר גלעדי ותל חי. ובין השאר נמתחה בקורת גם על ״דבר״, שהוא חד-מפלגתי יותר מדי.
לאחר ההפסקה השיב ה׳ שורר למתווכחיו על הרצאתו בדבר ״ההתאחדות״, ולדעתו היה בבקורתם של כמה חברים מעין תשלום מס להצלפה העצמית הנהוגה במפלגה. משפט כזה נאמר בתוך האולם ולא מחוצה לו, ויש בו כדי לאפיין את סגנון הועידה כולה: מי שעשה את הבקורת העצמית מנהג קבוע מגיע לימים שבהם הוא חושד בבקורת עצמה.
אחריו השיב ה׳ ארלוזורוב. הוא הוציא מכלל דיון את כל הטענות על פעולות שלא נעשו, הואיל ועל אלה אפשר להוסיף כהנה וכהנה; ובאשר למזכירות אמר כי שוררת בה עבודה מאומצת כל הזמן, אלא שקשה לעמוד בפני שאלות ותביעות הסותרות זו את זו, שהרי כל אחד שואף ותובע.
ובענין ״דבר״ הוא סבור שהגזימו קצת בדברי השלילה. עיקר הטענה, לדבריו, אינו שעיכבו שם מכתבים או שלא הדפיסום כלל, כי אם ההערכות הניתנות בו, שקו מפלגתי עובר בהן; ושתי דוגמאות הביא. האחת, הערכת ועדת המנדטים, שנתנה הערכה שלילית משום שהוא עצמו השתתף במשלחת הועד הלאומי לג׳ניבה, ואילו נסע אחר במקומו היתה באה הערכה אחרת לגמרי. והשניה, ״מסע הצלב״ נגד ה׳ דיזנגוף, שנבחר לחבר האכסקוטיבה על ידי כל החברים, ואפילו ״פועלי ציון״ הסכימו לבחירה זו; שיטת ההתקפות נגדו, אמר, נגועה בקו מפלגתי, ועל כך יש לקבול.
שתי השקפות בנחל אחד
בסקירה על הועידה מובלטים הניגודים העקרוניים שבין שתי השקפות העולם הנשפכות אל נחל אחד מאוחד, אל הסתדרות העובדים: ״הפועל הצעיר״ ו״אחדות העבודה״.
״הפועל הצעיר״ אינו רואה בהסתדרות אגודת פועלים השואפת להטבת מצבה המעמדי, כי אם, בלשון הסקירה, ״התאחדות אנשים בעם שלקחו על עצמם מרצונם את האחריות להגשמת הציונות״. באי כוח המפלגה בהסתדרות התאמצו לכוון תמיד את דרכי תנועת העבודה לצד ההגשמה, והתנגדו לכל דבר שבו הובלטה המעמדיות על הציונות.
ובשאלה אחת הרחיקה המפלגה לכת. היא ראתה סכנה בארגון המשותף של הפועלים היהודים והערבים ובאי ההתאמה שבינו ובין שאיפות התנועה. בסקירה נאמר כי אמנם יש בארגון המשותף צדדים חיוביים, שיתוף הכוחות כלפי המעביד הכללי והחיובים הגדולים כלפי חוץ, אך יש לפקפק אם זוהי הדרך לפתרון השאלה, שכן ״הסכנות התרבותיות והלאומיות והחדדות היחסים בין פועלי שני העמים מכריעות במשקלן לעומת הסכויים המדומים להצלחה״; וכל זמן שאין הפועל העברי שליט בשוק העבודה בהיקף ארצי, וכל זמן שמתקיימות שתי רמות חיים זו בצד זו, אין ארגון משותף יכול לעמוד. זו עמדתה של מפלגה, ואנו מוסרים אותה כדיווח על ויכוח ולא כמסקנה שלנו.
מי מצווה על עיריית תל אביב
באותה סקירה מובאת עמדה נוספת, והיא נוגעת ישירות במה שיקרה בעיריית תל אביב בחודש הבא. אנשי ״הפועל הצעיר״ שמרו, לדבריהם, על החופש הפנימי של המפעלים והמשקים מפני הנטיה לריכוז, וכך התנגדו לכך שהפוליטיקה המוניציפלית, ביחוד בעיר הזאת, תיכנע לפקודות הבאות מן החוץ, בין מצד המפלגה ובין מצד מועצת הפועלים.
ונימוקם בצדם: האנשים שנבחרו מטעם המפלגה לשאת באחריות הצבורית אחראים לפני מצפונם ולפני מפלגתם, ואינם זקוקים להוראות ולפקודות. הם ראו סכנה בשאיפה לצנטרליזציה ובסיסמה ״ההסתדרות היא הכל״ שאחזה בה ״אחדות העבודה״, ובהעמסת כל האחריות ובמסירת כל ההנהגה למרכז אחד.
ובתוך כל אלה קם אדם אחד והתחיל מבראשית. ה׳ זלצר העמיד את השאלה: במה אנו דומים לתנועת פועלים בארץ אחרת, במקום שיש בה קרקע, מולדת ועם? כאן, אמר, יש ליצור את הכל מבראשית; אין אנו מפלגה פוליטית, ואין ״הפועל הצעיר״ מסוגל ליצור דבר בעיר, ורק בכפר הלך בדרכים מקוריות לפי צוויה הפנימיים של תנועת העבודה. וכך נאמר בסקירה שלפנינו על דבריו: לא מצאו הד.
הויכוחים סבבו גם על שאלת הבזבוז והמשכורת הגבוהה, שתפסה מקום ניכר, ועל ״הטומאה המתפרצת״ שעליה דיבר ה׳ שפרינצק, ועל ענין תל חי וכפר גלעדי. אחד המתווכחים נקב באומדן של סכום שהיה אפשר לחסוך בקמוצים; שמו והסכום אינם קריאים כל צרכם בסקירה, ולפיכך נשמטו שניהם.
תנאיו של דיזנגוף לווייצמן
תל אביב. שמענו כי ה׳ מאיר דיזנגוף שלח לד״ר ווייצמן תזכיר מפורט בנוגע לתנאים שעל פיהם הוא מוכן להיכנס להנהלה הציונית.
אל התנאים הידועים מן השיחה שפורסמה לאחר שובו מחוץ לארץ נוספה עתה דרישה חדשה: להעביר את מחלקת המסחר והתעשיה מירושלים לתל אביב, ולהפכה במידת מה למוסד שאינו תלוי בהנהלה הירושלמית. ה׳ דיזנגוף היה רוצה כמו כן לנהל את עבודת המוסד הזה בלי להשתתף בהנהלת שאר העבודות, ובלי לשאת באופן כזה באחריות הכללית לפעולותיה.
בחוגים הקרובים להנהלה סבורים שאי אפשר להסכים לתנאים כאלה, ויחד עם זה מקווים שתימצא הדרך לפתור את השאלה באופן שיוכל להיכנס. ולא בכדי מחפשים דרך: התביעה אינה תביעה של כבוד כי אם תביעה של גיאוגרפיה. מי שמבקש להעביר את מחלקת המסחר והתעשיה אל העיר שבה נעשה המסחר ואל העיר שבה עומדים בתי החרושת, אומר בלשון של תזכיר מה שרבים אומרים כאן בלשון של רחוב; ומי שמבקש לשאת באחריות לענף אחד בלבד מציע, למעשה, שינוי בדרך שבה בנויה ההנהלה כולה.
המרכז המאוחד יוצא לבחירות
תל אביב. לקראת הבחירות הקרובות לעיריה יצא ״המרכז המאוחד״, ובאספה הכללית שנקראה מטעם מארגניו נתקבלה החלטה המכריזה על נחיצותו של גוש מרכזי חזק בעיריה לשם הבראת המצב בעיר, וקוראת לכל התושבים שאינם שייכים לא לימין ולא לשמאל להצטרף אל המרכז.
ובעל המאמר ב״דאר היום״ מרחיק לכת מזה. לדבריו חלק גדול מן הסבל שהגיע לעיריה בזמן האחרון נובע מחוסרו של מרכז חשוב, ואלמלא היה בה מרכז כזה לא היה המצב מגיע לכך. במקום שיש בו שני קצוות בלבד ואין בינתים דבר, אין אפשרות לעבודה הדרגתית ואין אפשרות למלחמת בחירות מיושבת, אלא באה התפרצות. זו דעתו של עתון, ואנו מייחסים אותה לו.
והוא מוסיף את מה שקשה יותר לומר: עד עכשיו לא נמשך הקהל אחרי המרכז, הכוחות הפעילים מתרכזים בשני הקצוות בלבד, והסיבה האמיתית לכך היא אדישות הצבור אל הבחירות עצמן. שלושה גושים ישבו על אותה מועצה אם תתקיים הנבואה הזאת, ואם לא תתקיים יישארו עליה שנים כבתחילה, ואותו בעל מאמר יכתוב את הדברים שוב בעוד שנה.