ירושלים. שני חדשים הוקצבו לדבר ולא יותר, אוקטובר ונובמבר, ובהם נדרשים תושביה היהודים של הארץ לסיים את רישום הנתינות הארץ-ישראלית. ׳דאר היום׳ פותח בענין הזה את עמודו הראשון, ובאספת מנהלי החשבונות שבירושלים כבר הוחלט לחייב בו את העובדים באגודות.
הקריאה עצמה יצאה מן הועד הלאומי, שדרש מיושבי הארץ היהודים להזדרז ולא לדחות את הענין אל סופם של שני החדשים. ולשונו של העתון חריפה מלשון ההודעה שבמוסדות: ׳הצבור היהודי... צריכים איפוא להקדים את השעה האחרונה׳. והדברים אינם נאמרים בחלל ריק: אותו עתון עצמו קושר את ההתאזרחות בתחרויות הבחירות הקרובות וקורא להתעורר לקראת שתיהן כאחת, ובאותו עמוד נמסר כי בקרב הערבים בירושלים ישנה תסיסה לקראת בחירות העיריה.
ומה היא הנתינות הארץ-ישראלית. רבים מיושבי הארץ נושאים עד היום נתינות של מדינות אחרות, ומהן שחדלו מלהתקיים; מי שבא הנה ונשאר, ידו קצרה מלהיאחז בזכות שאינה רשומה על שמו. ההתאזרחות היא הרישום הזה ותו לא, ובלעדיה נמצא אדם יושב בארץ שנים ואין לו בה מעמד רשום כלל.
ומדוע הוקצב לה חלון זמן. הקריאה נוקבת בשני חדשים, אוקטובר ונובמבר, ואין זה ענין של נוחיות: משרד המנהל רישום כזה עובד לפי תור, וכל בקשה הבאה בסופו נבדקת לאחר שנבדקו הקודמות לה. מי שממתין לשבוע האחרון ממתין למעשה לתור שאינו בידו, ואין לו על מי להתרעם אלא על עצמו.
והדחיפה אינה באה מן הועד הלאומי לבדו. באספה הכללית של מנהלי החשבונות באגודות הקואופרטיביות לאשראי ולחסכון, שנתקיימה בירושלים, הוחלט לחייב את העובדים שבאגודות אשר עדיין לא הספיקו להתאזרח לקבל מיד את הנתינות הארץ-ישראלית. כלומר: מה שהוא קריאה ברשות הרבים נעשה שם חובה בפנקס העבודה.
ויש בענין צד שראוי לומר אותו בפה מלא. קריאה אל הציבור שיזדרז קלה היא לאמירה; הרישום עצמו נעשה במשרדים, בשעות שאדם עובד בהן, ובכתב שאינו כתבם של רוב הפונים. מי שקורא לציבור להקדים את השעה האחרונה חייב לדאוג שהשעות שלפניה תהיינה פתוחות, ושיימצא מי שיסביר את הטופס לשואל.
ארלוזורוב חולק על מארכס
ד״ר חיים ארלוזורוב יוצא במאמר ארוך ב׳הארץ׳ נגד הנחה שרבים במחנה הפועלים רואים אותה כמובנת מאליה. תורת מלחמת המעמדות של מארכס, כותב הוא, אינה מתאימה לתנאיה המיוחדים של ארץ ישראל, ובראש הטעמים מצבה הקולוניאלי של הארץ.
ואין זה ויכוח על מלים. מי שאומר שהארץ עומדת במצב קולוניאלי אומר שאין כאן שני מעמדות גמורים העומדים זה מול זה, כי אם ישוב הנבנה מראשיתו, ובו המעביד של היום הוא לעתים הפועל של אשתקד. ומי שחולק עליו אומר שאין המעמדות בטלים משום שהארץ צעירה, ושהחשבון בין המשלם ובין המקבל שכר אינו משתנה בנמל חדש.
ובועידת ׳הפועל הצעיר׳ אמר ד״ר ארלוזורוב דבר חד ממנו: ׳מפלגה זקוקה למורה דרך פרינציפיוני׳. הדברים נאמרו במפלגה שבה עצמה נחלקו הדעות בשאלה זו, ו׳דבר׳ פותח היום סדרה בת המשכים באותו נושא עצמו. כשעתוניהן של שתי מפלגות עוסקים באותו יום באותה שאלה, סימן שאין זו שאלה של סופרים בלבד.
יפן מבקשת ספרות ציונית
ה׳ קוראקי, הקונסול של יפן בפורט סעיד, ביקר בימים אלה בארץ והתעניין במהלך העבודה בה ובהתפתחותה. הוא בא אל ההנהלה הציונית בירושלים וביקש שיתנו לו בשביל ממשלתו ספרות ציונית וחומר אינפורמטיבי על הציונות ועל פעולותיה.
והבקשה אינה בקשתו של סקרן. החומר דרוש לממשלת יפן לשם אינפורמציה בכלל, ובפרט מפני שבועדת המנדטים יושב כעת בא כוחה, ה׳ יאמאמוטו; ומדברים אפילו על כך שיפני ימונה למזכיר ראשי של מחלקת המנדטים בחבר הלאומים. ה׳ קוראקי ביקש כמו כן שיישלח אליו חומר אינפורמציה בתמידות, ישר לממשלתו בטוקיו, והחליט בעצמו לשוב הנה בעוד שבועות מספר כדי לחקור את מצבה של הארץ.
ובאותו שבוע עצמו שבו נדונה בז׳נבה סמכותה של ועדת המנדטים ושאלת העצומות, יש לידיעה הזאת משמעות מעשית. היושב באותה ועדה אינו רואה את הארץ בעיניו שלו; הוא רואה אותה מתוך הניירות המונחים לפניו. ומי מניח שם ניירות, ובאיזו לשון הם כתובים, אינה שאלה של תעמולה בלבד.
׳לא ניתן עבודה צבאית׳
׳אל שורה׳ מודיע כי נתפרסמה בירושלים מודעה בשלש הלשונות הרשמיות, ובחתימת ׳ועדת השלום׳. קריאת שם החותמים בגליון שלפנינו אינה ודאית, ואנו מוסרים אותו כפי שקראנו אותו.
ובגוף המודעה נאמר בין השאר: ׳אנו החתומים מטה בטוחים שכל סכסוך המתעורר בין העמים אפשר לפתרו בדרך משא ומתן או בוררות בין-לאומית. לתכלית זו אנו מכריזים שמהיום לא ניתן עבודה צבאית למדינה שתרצה במלחמה׳.
והכרזה כזאת אינה ענין של מה בכך. היא נדפסת בשלש הלשונות הרשמיות, כלומר היא פונה אל שלושה ציבורים בבת אחת ואינה ענינה של עדה אחת; והיא מעמידה את החותם עליה במקום שבו הסירוב אינו דעה כי אם מעשה. מי הם החותמים וכמה הם, לא נמסר לנו, ואיננו משערים.
התקציב הנפוח של פתח תקוה
׳דאר היום׳ מביא בעמודו הראשון את ענין תקציבה של עירית פתח תקוה, שנדון בישוב כתקציב מנופח, ואת הנסיון לעשות תיקונים בשלטון המקומי.
ויכוח על תקציבה של מושבה אחת נראה קטן לעומת ויכוחי המוסדות המרכזיים, ואינו קטן כלל. תקציב עיריה הוא הרשימה היחידה שכתוב בה במפורש מה עומדים לעשות בשנה הקרובה: כמה לדרכים, כמה לבית הספר וכמה לשמירה. מי שאינו קורא את הרשימה הזאת שומע על ההחלטות רק לאחר שנתקבלו.
ובתל אביב הולכת אותה שאלה בדרך אחרת: העיריה מטילה מס לתחזוקת בית החולים, עשרה גרוש מצרי על ראש משפחה הדר בצריף ועשרים גרוש על רווקים בוגרים. הסכומים קטנים והעיקרון גדול, שהרי מס מיוחד למוסד מיוחד הוא הודאה גלויה בכך שהתקציב הכללי אינו מספיק לו.