מן הארץ
שש תחנות אירופיות בחדר אחד
כשלוש מאות אנשים באו במוצאי שבת אל מעונה החדש של אגודת הצעירים הנוצרים, ובסוף הערב שמעו במקלט אלחוט בן שש שפופרות שש תחנות שידור אירופיות.
סדר הערב היה זה: תחילה הושמעה הסימפוניה התשיעית של בטהובן בגרמופון מן הטיפוס החדש, אחריה שרה מקהלת הגברים של האגודה שני שירים, ומעט לפני עשר עברו כל הנוכחים אל חדר התה. את הערב חתמה שמיעה במקלט. החדרים היו מלאים מפה לפה.
המקלט הוא מתוצרת בית החרושת סטרומברג-קרלסון, מן הטיפוס הקרוי נויטרודין, ושש שפופרות בו. השפופרת היא לב הדבר: זכוכית שהוצא ממנה האויר, ובתוכה חוט מלובן ולוחות אחדים, והיא מניחה לזרם חלוש עד מאד לשלוט בזרם חזק הבא מן הסוללה, כדרך שיד קלה מסיטה שסתום של מים גדולים. אחת מן השש עושה את מלאכת הגילוי, והשאר מגדילות. וזה פשרו של השם נויטרודין: במקלטים הראשונים היה חלק מן הזרם המוגדל חוזר ומחלחל אל פתחו של המכשיר, והמקלט היה משמיע שריקה ארוכה ומטשטש את הכל. הוסיפו לו מעגל קטן המחזיר זרם שכנגד, שוה במידתו והפוך בכיוונו, וזה מבטל את החלחול. מכאן ואילך אפשר לכוון את המכשיר כוונון דק בלי ששריקתו תקדים את הנגינה.
באותו ערב היו ההפרעות שבאויר קשות מן הרגיל, והן טשטשו את בהירות הנגינה ואת בהירות הדיבור. ההפרעות האלה אינן פגם שבמכשיר: פריקות חשמל שבאויר, ולפרקים סערה הרחוקה מאות מילין, נקלטות בחוט האנטנה יחד עם הגלים שאדם מבקש, ואין בכל המכשיר דבר היודע להבחין בין השנים. ואף על פי כן נתקבלו באותו ערב שש תחנות ממדינות שונות באירופה בעוצמה שמילאה את החדר.
מחסום בפני דבר הבקר
הממשלה אחזה באמצעים קשים כדי לעצור את התפשטותו של דבר הבקר: נאסרה הליכת בהמות ממקום למקום, ובהמות רבות נהרגו. הנזק גדול, ונופל בעיקר על העניים. על הכרוזים שהופצו בשכם ועל סגירת החנויות שם נכתב במדור העולם הערבי שבגליון זה.
מגפת בהמות אינה עוברת באויר ממרחק, אלא מבהמה לבהמה בקרבה ממש, ועיקר מקומות הסכנה שלושה: שוקת המים שהכל שותים ממנה, השוק שבו נפגשים עדרים שבאו מרחוק, ודרך הבקר שהעדרים עוברים בה זה על פני זה. משנתפשטה המחלה בעדר, אין חכמי הרפואה שבימינו יודעים להשיבה אחור, וכל הידוע הוא כיצד לעצור אותה מלעבור הלאה.
מכאן שני האמצעים, ושניהם באים כאחד. האחד הוא עצירת התנועה, כדי שלא ייפגש עדר חולה בעדר בריא, ובלעדיו אין השני שווה כלום. השני הוא המתת הבהמות הנגועות ושרפתן או קבורתן, כדי שלא יישאר במקום מקור חי שממנו מתחילה המגפה מחדש. במקום שנעשו שני הדברים יחד ובזמנם, נעצרו מגפות כאלה בתוך שבועות אחדים; במקום שנעשה האחד בלבד, חוזרת המחלה לאחר חודש.
ואולם יש כאן שאלה שאינה של רפואה כי אם של חשבון. מי שבידו ארבעים בהמות ואבדו לו ארבע, הפסיד עשירית; ומי שכל רכושו פרה אחת והיא נהרגה, הפסיד את הכל. לפיכך מקבלים בעלי העדרים הגדולים עליהם את הגזירה בשתיקה, והקטנים מבריחים את בהמתם בלילה אל מעבר לגבול המחסום, ובהברחה הזאת מתבטל כל הענין. הפרק הקשה שבמלחמה במגפת בהמות אינו הפרק הרפואי.
מן העולם
נשימה מאפריקה על לונדון
החום שנמדד אתמול בלונדון היה הגבוה שנרשם בה בשנה הזאת: שמונים ושמונה מעלות פרנהייט בתחנת ארמון קנסינגטון, מעלה אחת יותר מן השיא הקודם של השנה באותה תחנה עצמה, שנרשם בחודש יולי. לדברי מומחי המטאורולוגיה בא גל החום הזה במישרין מצפון אפריקה, והסתיו נהפך לאמצע הקיץ.
מדידת חום אינה דבר של מה בכך, ומי שמבקש להשוות תחנה לתחנה ושנה לשנה חייב להעמיד את שתיהן בתנאי אחד. על כן אין מודדים בשמש כי אם בצל: המדחום עומד בתוך תיבת עץ מוגפת בתריסים דקים, שהאויר עובר בה בחפשיות ואין קרן השמש נוגעת בכלי. הנמדד הוא חומו של האויר ולא חומה של השמש, ומעלה אחת יתרה בתחנה אחת אומרת דבר רק מפני שהתיבה, המקום והשעה נשמרו כמות שהיו.
גל חום בחודש ספטמבר אינו יוצא מן הכלל, אף כי אינו מצוי בזכרון הדור הזה. הצרה שבגלי חום כאלה ידועה מנסיון: לאחר ימים אחדים באים אחריהם גשמים וקור, וסכנה בדבר לאנשים שאין גופם מסתגל לחילופי אקלים פתאומיים. עד כה השמים בהירים, האויר מהביל ואין סימן לשינוי.
ווטרלו: לשמר או להרוס
הועדה המלכותית לתנועה חוצה-נהר פתחה את ישיבותיה באולם המשפט המלכותי שבבית הלורדים, בראשותו של לורד לי מפארהאם, וביום הראשון נשמעו בה עדויות רבות. שני המחנות, אלה הדורשים לשמר את גשר ווטרלו ואלה הדורשים להרסו, עמדו זה מול זה.
האֶרל מקרופורד, שהיה ממונה ראשי על העבודות הציבוריות, יצא בטענה נמרצת לשמירת הגשר. לדבריו אפשר בהחלט לחזק את הגשר ולשמרו, אף כי אבד זמן יקר, ו״אוצרות מדע ההנדסה החדשה אינם נדלים; אילו נקראו לכך, מאמין אני שביכלתם להשיט את קתדרלת פאולוס הקדוש על רפסודה״. הוא דיבר בשם אגודות אחדות הנוגעות בדבר, ובהן האקדמיה המלכותית, אגודת האדריכלים ואגודה לשמירת בנינים עתיקים. מנגד יצא מר ק. וו. המפריס, המהנדס הראשי של מועצת מחוז לונדון, בגלוי בעד הריסת הגשר; וכשנשאל אם שיקומו היה משמר יצירת אמנות גדולה השיב בלי להתחייב: ״היה בכך כדי לשמר את גשר ווטרלו״.
מי שאינו מצוי אצל גשרים סבור שהשאלה היא בקשתות שלמעלה, ואין הדבר כן. צרתו של גשר אבן העומד בנהר היא בעמודים שלמטה: הזרם חופר את החול מתחת ליסודותיהם שנה אחר שנה, והעמוד יורד מעט מעט, והקשת שעליו נסדקת. חיזוק פירושו לרדת אל קרקע הנהר, לתמוך את היסודות מלמטה ולקשור אותם מחדש, מלאכה יקרה ואטית שאין העוברים על הגשר רואים ממנה דבר. ומן העבר השני של החשבון: גשר חדש יעלה בין מיליון ורבע לשני מיליון וחצי לירות שטרלינג, וההפרש תלוי בשאלה אם ייבנה במקומו של הישן או באולדוויץ׳.
פינת השדה
מסיק הזיתים ובית הבד
בשבועות האלה, בין החג ובין היורה, עולים אנשי המושבות אל הזיתים. אין בעבודה הזאת לא רעש ולא מהירות: סדין פרוש תחת העץ, שתי ידים בין הענפים, וקול הפרי הנופל על הבד. עץ אחד עומד בשדה מאה שנים ויותר, ועדיין אין הוא מבקש מן האדם אלא שבועיים בשנה.
הזית אינו נותן פרי שוה בכל שנה: שנה טוענת ושנה נחה, וכך דרכו מאז ומעולם. הפרי נקטף ירוק למאכל ומניחים אותו להשחיר על העץ כשמבקשים ממנו שמן, שכן ככל שמאחרים כן רב השמן שבו. במקום שהענפים גבוהים חובטים אותם במוט, וזו החבטה שנאמר עליה בתורה ״כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך״, והנשאר על העץ לאחר החבטה הראשונה הוא חלקם של הגר, היתום והאלמנה.
מבית הבד אין לאחר. פרי המונח בערמה ימים אחדים מתחמם מאליו, והשמן היוצא ממנו טעמו פגום. בבית הבד כותשים תחילה את הזיתים תחת אבן ריחיים כבדה, העומדת על צדה ומתגלגלת בגת אבן עגולה, עד שנעשה הבשר והגרעין עיסה אחת. את העיסה נותנים בסלים עגולים עשויים חבל, הם העקלים, ומעמידים אותם זה על גב זה תחת קורת עץ ארוכה שאבנים תלויות בקצה. תחילה יורד השמן מאליו מכובד העיסה בלבד, וזהו שמן זית זך ובהיר, המשובח שבכל; אחריו מוסיפים משקל ומוסיפים מים חמים, והשמן השני והשלישי עכורים מן הראשון והם הולכים לסבון ולנרות. הנשאר בעקלים קרוי גפת, ומייבשים אותו ומסיקים בו את התנור.
ובבית עצמו יודעת כל אשה מה שאין הזית מגלה למי שקוטף ממנו בשדה: הפרי חי אינו נאכל כלל, מפני מרירות שבו. על כן כובשים אותו במי מלח, או בליל של אפר, ומחליפים את המים מדי שבוע, ופעמים קודחים בכל זית חריץ קטן כדי שתצא המרירות מהר. חדשיים ושלושה עוברים עד שנעשה הפרי ראוי לשולחן. מי שנוטע זית אינו הנהנה ממנו, וזה הדבר הידוע לכל נוטע ואף על פי כן אין הוא חדל מלנטוע.

