מונד ורוטשילד אל מועצת החשמל

רויטר מודיע מלונדון על התקדמות מפעל רוטנברג: שני אישים ידועים באים אל מועצת המנהלים של חברת החשמל שנתייסדה לניצול מימי הירדן.

לפי הידיעה שבאה מלונדון הוקמה החברה לשם הגשמת תכניתו של מר רוטנברג, והונה נרשם. סיר אלפרד מונד ומר ג׳יימס דה רוטשילד נמנים עתה עם חברי המועצה, ועמהם עוד שם אחד, שלא עלה בידינו לקרוא אותו כל צרכו. אף הסכום שנרשם חתוך בשוליו, ואין לנקוב בו.

ומן הראוי להסביר לקורא מה עומד מאחורי שלוש המילים ׳לנצל את המים׳. מים אינם נותנים כוח מפני שהם מים, אלא מפני שהם יורדים. סוכרים את הנהר, מטים חלק ממנו אל תעלה, ומוליכים אותו בה עד מקום שאפשר להפילו משם מגובה. שני דברים בלבד קובעים כמה מלאכה יעשה: הכמות העוברת בשנייה אחת, וגובה הנפילה. הכפל את זה בזה, וידעת מה יש בידך.

המים הנופלים מכים בכפות הגלגל, והגלגל מסובב בתוך המכונה סליל של נחושת בין מגנטים, ומן הסליל יוצא הזרם אל חוטי ההולכה. הירדן אינו נהר גדול כנהרות אירופה, ואולם בעמק שמתחת לכנרת יש בו ירידה, והירידה היא כל העניין. יש לשער כי בעוד שנים אחדות יגיע הזרם אל בתי המלאכה שבערים, ואז ידע כל בעל מלאכה כמה עלה לו כוח הסוס שבמנועו ליום עבודה.

׳הטיימס׳ פרסם מכתב מאת ה׳ פתרי, ובו נמסר כי בית הספר האנגלי לארכיאולוגיה יוציא אל הפועל חלק מעבודתו היסודית בארץ ישראל, והשלטונות הבטיחו לחופרים את ההקלות הנחוצות.

במכתב נאמר כי חלק מאדמת הארץ היה כפוף לשלטון המצרים בעבר הרחוק, ועל כן עומדות לפני החוקרים, מעבר לגבול המצרי, שאלות היסטוריות חשובות המחייבות למהר ולטפל בהן יותר מאשר בענייני מצרים עצמה. הכותב מוסיף כי הוא מקווה למצוא בדרומה של הארץ את עקבותיהן של התרבויות העתיקות שקדמו לדורות הידועים לנו.

וכיצד חופרים תל. התל אינו גבעה שנבראה כך, אלא עיר שנבנתה וחרבה ונבנתה על חורבתה, שכבה על גבי שכבה. החופר יורד בו לאט, שכבה אחר שכבה, ורושם בכל אחת מהן מה מצא בה. והכלי הנאמן ביותר שבידו אינו הזהב כי אם החרס: כלי החרס משתנים בצורתם מדור לדור, וכל שכבה מניחה בידו חרסים משלה. מי שסידר לו תחילה את סדר החרסים לפי דורותיהם יכול אחר כך לבוא אל שכבה חדשה ולומר, בלא כתובת ובלא מטבע, לאיזה דור היא שייכת.

לפיכך אין החפירה מלאכה של אוצרות אלא מלאכה של סדר, ומי שממהר וכורה בור אל תוך הגבעה מקלקל בדרכו את העדות עצמה שהוא מבקש.

המרכז החקלאי מעמיד בתכנית הפעולה שלו בשורה ראשונה את סידור ההשקאה בכל המשקים המוכשרים לכך, ואומר כי עיכובה מעכב את כל התפתחותם.

לשון ההחלטה אינה משאירה מקום לספק: העבודה הזאת קודמת לכל השקעה אחרת באותם משקים. אין זו הכרזה על חשיבותם של מים כי אם קביעת סדר, ובסדר הזה כל העניין.

וטעמו של הדבר פשוט ואינו צריך חכמה יתרה. הגשם בארץ הזאת אינו יורד אלא בחורף, ובחודשי הקיץ אין האדמה מקבלת טיפה. משק שאין בו אלא מי שמים מוציא יבול אחד בשנה, ושדהו עומד ריק מניסן ועד תשרי; משק שיש בו באר ומנוע ותעלות מוציא שניים ושלושה, ומגדל ירק ומספוא בעונה שבה אין לשכנו מה למכור.

ומכאן גם הטעם שבקדימה. הנוטע עץ במשק שאין בו מים נוטע ומחכה לשמים; הנוטע לאחר שהותקנה הבאר נוטע ויודע מה יהיה בקיץ. ושנה של המתנה במשק צעיר אינה שנה אחת בלבד, שכן עץ שלא הושקה בשנתו הראשונה מאחר אחריו את כל השנים הבאות.

זה חודשים אחדים שקולם של הטרקטורים העובדים בסביבות כפר סבא אינו פוסק, ואדמת בור נהפכת שם לפרדסים של תפוחי זהב ואשכוליות.

בעבודה במושבה עסוקים כשמונים איש, חמישים מהם קבועים והשאר נודדים, ועבודה זולה איננה במציאות שם. לפני זמן מה הורגש במקצת מחסור, ובימים האחרונים נתרבתה שוב המלאכה, ומקווים כי עם התקרבות הגשמים ירבה היקפה ויהיה אפשר להעסיק פועלים נוספים.

ומה עושה המנוע שאין צמד הבקר עושה. המחרשה הנמשכת בבהמה חורשת טפח וטפחיים, ומתחת לחריש נשארת שכבה קשה שהמים אינם עוברים בה והשורש אינו חודר אותה. מחרשת הברזל הנמשכת במנוע יורדת עמוק ממנה ושוברת אותה, ומאותה שעה יורד הגשם למטה במקום לזוב על פני השדה. בפרדס הדבר נחרץ ביותר, שכן שורשו של עץ ההדר מבקש אדמה מפוררת ואוויר בתוכה.

וטעם נוסף למהירות: את הנטיעה מבקשים לגמור קודם הגשמים, בעוד הקרקע נוחה למחרשה ולא נעשתה טיט. מה שצמד בקר עושה בעונה שלמה נעשה במנוע בשבועות אחדים, וזהו כל ההבדל שבין מושבה הנוטעת בשנה זו ובין מושבה הממתינה לשנה הבאה.