הושלמה התקנתו של מוזיאון החקלאות והטבע של ההסתדרות הציונית בבית חדש ברחוב בן יהודה שבירושלים, והוא פתוח לקהל בלא תשלום; באוסף כחמישים זני ענבי מאכל, זני תבואות ומיני פירות.

בראשית השבוע מסרנו את הידיעה בלא שם העיר, לפי שהעתונים שלפנינו היו חלוקים בדבר, ולא רצינו להכריע ביניהם. עתה באה לידינו הידיעה העברית, ובה הכתובת במפורש. המוזיאום נפתח בתחילת חול המועד סוכות, והקהל שנהר אליו בא מכל השכונות שבעיר ומבין עולי הרגל. שעות הבקור נקבעו מתשע עד אחת ומארבע עד חמש, והכניסה חנם.

ומה עומד שם. קרוב לחמישים זנים של ענבי מאכל, זנים של תבואות, זנים של מיני פירות, חתכי עצים, ותמונות מעבודותיה של הקרן הקימת. מי שעובר ביניהם בשעה אחת רואה זה לצד זה מה שאין הוא רואה בשנה של נסיעות בין מושבה למושבה.

ומי שאינו חקלאי ישאל למה הדבר נחוץ, ולפיכך ראוי להסביר מהו זן. אין הוא שם אחר לאותו פרי עצמו. גפן אינה נזרעת מגרעין אלא נלקחת מיחור, וכל היחורים החתוכים מגפן אחת הם למעשה אותה גפן עצמה החוזרת ונשנית. מכאן שחמישים זנים העומדים באדמה אחת, במים אחדים ובאויר אחד, הם השואה נקיה: מה שנראה בין זה לזה הוא הפרש הזן, ולא הפרש המקום.

וזו גם התשובה לשאלה מדוע אין האיכר זורע את גרעיני הענב שאכל. הזורע גרעין אינו מקבל את הפרי שממנו יצא הגרעין, אלא ולד חדש שיצא משני הורים, ורוב הולדות הללו גרועים מאבותיהם. מי שרוצה את הענב עצמו לוקח יחור; ומי שמבקש זן חדש זורע גרעינים לאלפים ובורר מהם אחד. בין שתי הדרכים הללו נמתחת כל מלאכת הגננות, ואוסף כזה הוא מקום ההשואה שבה היא מתחילה.

נמסר כי חוקר פריזאי מצא בדרכו לאפריקה צמח שחוקרי הטבע לא ידעו עליו עד כה. הידיעה קצרה מאד, ואין בה לא שמו של הצמח, לא מקום מציאתו ולא מי בדק אחריו; אנו מוסרים אותה בלשון שנמסרה לנו ואין אנו מוסיפים עליה.

ידיעות מסוג זה באות כמה פעמים בשנה, ורובן אינן מגיעות לכלל דבר. ואף על פי כן ראוי שידע הקורא מה פירושו של ׳צמח חדש׳, שכן אין הדבר נקבע בשעה שהעין רואה אותו לראשונה.

המוצא קוטף ענף ובו עלה, פרח ופרי אם ישנו, מיבש אותו בין גליונות נייר תחת משקל, ומדביק או תופר אותו אל גליון קשה. לצדו נרשמים המקום, היום, גובה הקרקע ושם המוצא. הגליון הזה, ולא הזכרון, הוא העדות. משם הוא נשלח אל אוסף גדול של גליונות כאלה, והבודק מעמיד אותו מול מה שכבר שוכב שם. רק אם לא נמצא לו אח מתפרסם תאורו, ומוענקים לו שני שמות בלטינית, הראשון של המשפחה הקרובה והשני של המין עצמו, לפי הסדר שקבע לינאוס לפני קרוב למאתים שנה.

ומכאן גם הזהירות. הרבה ׳חדשים׳ אינם אלא ישנים שלא הגיעו לידיו של הבודק הנכון, והרבה פעמים מתברר הדבר כעבור שנים. ארץ קטנה כשלנו נסקרה כבר פעמים אחדות בידי חוקרים, ואף על פי כן אין אדם רשאי לומר שנסתיימה בה מלאכת הרישום. עד שיתפרסם התאור בכתב עת של אנשי הטבע, אין לפנינו אלא ידיעה קצרה מדרך אפריקה.

בראשית השבוע מסרנו ידיעה קצרה מוינה על מותו של אחד מגדולי חכמי החי, ולא הוספנו עליה דבר; אף עתה איננו מוסיפים, ולא נחזור עליה כידיעה. אבל השאלה שאנשים כמותו יושבים עליה כל ימיהם ראויה שתובא לפני הקורא, שכן היא נוגעת לו יותר משהוא משער.

השאלה היא זו: מה שאדם או בעל חי רוכש בימי חייו, האם הוא עובר לבניו. לפני כמאה שנה השיב על כך חכם צרפתי בחיוב, ונתן סימנים שכל אדם מבין אותם מיד. הג׳ירפה מושכת את צוארה אל הענף הגבוה, הצואר מתארך מעט, והולד נולד בצואר ארוך יותר; הנפח מכה בפטיש כל ימיו, זרועו מתעבה, ובנו נולד בזרוע חזקה. יש בהסבר הזה נחת, שכן הוא אומר שעמלו של אדם אינו הולך לאיבוד.

כנגדו באה תשובה אחרת. לפיה אין השינוי נעשה מכח המאמץ כלל: בכל דור נולדים ולדות שונים זה מזה, אחד בצואר ארוך מעט וחברו בצואר קצר, והרעב הוא הבורר. מי שהגיע אל הענף חי והוליד, ומי שלא הגיע לא הוליד. לא המאמץ העביר את התכונה, אלא הברירה שמרה עליה.

וניתנה גם ראיה של נסיון, והיא מן המפורסמות. חוקר גרמני קצץ את זנביהם של עכברים, ואחר כך את זנבי ולדיהם, וכן דור אחר דור, והזנב חזר ונולד בכל דור כשהוא שלם. מכאן הסיק כי הגוף דבר אחד ותאי הזרע שבו דבר אחר. הגוף עמל, נפצע ומזדקן, ומכל אלה אין דבר נכנס אל אותם תאים שמהם נעשה הדור הבא.

משל למה הדבר דומה. לאדם המעתיק ספר מכרך ישן. כל שאירע לכרך שלפניו, קמטים, כתמים ופינות קרועות, אינו נכנס אל ההעתקה; ההעתקה נעשית מן הכתב ולא מן הכרך. וכל הויכוח הוא בשאלה אם באמת אין דבר עובר מן הכרך אל הכתב, או שמא יש ואין אנו יודעים במה.

ולחקלאי אין זו שאלה של בית מדרש. אם הנרכש עובר, די לגדל דור אחד בתנאים טובים והזרע ישא אותם עמו; ואם אינו עובר, אין דרך אלא ברירה, כלומר לקחת מן הצמחים ומן הבהמות שהצליחו ולגדל מהם, ולשוב ולברור בשנה הבאה. הענין לא הוכרע, ועדיין יש בין החוקרים מי שמבקש להראות שהנרכש עובר ויש המכחישים. אנו מוסרים את שתי הדעות ואין בידנו להכריע ביניהן.