אולם בית הספר למל אינו אולם גדול, וביום ב׳ שעבר ישבו בו אנשים ושמעו כיצד נפתרת שאלה שעמדה מאות שנים. ד״ר א. ל. סוקניק, שחפר בקיץ שעבר ובסוף הקיץ הזה יחד עם ד״ר מאיר מטעם החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, מסר את תוצאות עבודתם לאורך שרידי חומה עתיקה שנגלו במגרש שבין מאה שערים ובין דרך שכם. הדברים נאמרו בשקט, בלשון של מודד, ומה שעלה מהם אינו קטן כלל.

מה נמצא שם. חומה בעובי ארבעה מטרים ועד ארבעה וחצי, בנויה אבני גזית גדולות ומסותתות בסיתות הטיפוסי של בניני הורדוס. לדעת ד״ר סוקניק אלה הם שרידי החומה השלישית, החומה הצפונית, שלפי דברי יוסיפוס התחיל לבנותה או הקימה מחדש המלך אגריפס הראשון כדי להגן על הפרברים החדשים שנבנו בצפון העיר בסוף ימי הבית השני.

ושלא יאמר הקורא שזוהי השערה בלבד. החפירות הוכיחו בבירור כי החומה קדמה לתקופה הביזאנטית ואף לתקופה הרומית המאוחרת, שכן במקומות שונים נמצאו שרידי חרבות רומאיים וביזאנטיים ששרידי החומה שמשו להם יסודות. מי שבונה על חומה, בונה אחריה.

במשך החפירות נגלו גם יסודותיהם של שני מגדלים שהיו בולטים מקו החומה, ובאחד מהם אפשר לראות סימנים ברורים שהעבודה נפסקה באמצעה. הדבר מתאים לדברי יוסיפוס על החומה הזאת: מפני החשד שעורר הבנין בלבות שליטי רומא הוכרח אגריפס להפסיק את בנינה, ורק בהתפרץ המלחמה עם רומא הושלם הבנין, בצורה גרועה מזו שבה התחיל אגריפס. ואמנם הראו החפירות סימני בניה שונה שאפשר ליחסה לתקופות שונות. מגדל אחד שנעצר באמצעו מספר את הסיפור כולו.

החופרים אומרים לפרסם תחילה את דין וחשבון העבודה שנעשתה עד עתה, ואחר כך לחזור ולחפור כדי למצוא את הקשרים שבין החומה השלישית ובין החומה השניה. ויש בכך, לדעתנו, יותר מענין של ארכיאולוגיה: שאלה שהוכרעה עד כה בספריות שמעבר לים הוכרעה הפעם במגרש שבין מאה שערים ובין דרך שכם, בידי חברה עברית, בעברית, ובמעדר.

מברק שהגיע מניו יורק בראשית השבוע הביא ידיעה קצרה שהעולם כולו קרא בה: בזירה שבפילדלפיה נראו מחזות פרועים, כאשר ג׳ק דמפסי, שהגן שנים על תוארו כאלוף העולם באגרוף במשקל הכבד, אבד את מקומו הרם לטאני. האחרון נעשה עתה אלוף העולם. את היום עצמו אין אנו נוקבים: המברק מוסר ׳אמש׳, ואנו מוסרים אותו כלשונו ותולים את התאריך במקורו.

שני האנשים באו אל העיר בשתי דרכים, ואיני יודע אם יש דרך טובה מזו לתאר אותם. סדורים מיוחדים נעשו כדי שהקרב יתקיים בפילדלפיה. דמפסי הגיע אל העיר ברכבת מיוחדת, וטאני הגיע באוירון מדלאוור. האחד בא בדרך שבה נוסעים גדולי הארץ זה דור, והשני בא בכלי שבשנה זו עדיין רושמים בעתונים כל נחיתה שלו.

השקילה העמידה את דמפסי על שלוש עשרה סטון ושמונה ליטראות, ואת טאני על שלוש עשרה סטון ושלוש וחצי. הפרש של ארבע ליטראות ומחצה בין המחזיק בתואר ובין התובע אותו. בפתיחת הקרב עמד ההימור על ארבע לאחת לטובת דמפסי, כלומר: מכל חמשה שהמרו, ארבעה היו בטוחים שהתואר נשאר במקומו.

ומה שנעשה סביב שני הגופים האלה ראוי אף הוא לרשימה. טקס ריקארד, שנמסר עליו כי הוא מנהלו של דמפסי, העריך את ההכנסות מן הקרב בארבע מאות אלף לירות. חלקו של דמפסי מן הסכום העצום הזה היה אמור להיות שבעים וחמשה אלף לירות, וחלקו של טאני חמשים אלף. אלה מספרים שאנו רגילים לפגוש בהם כאן בדין וחשבון של מוסד לאומי או בשאלה של הלוואה להתישבות, ולא בענין של שני אנשים בריבוע קשור חבלים.

אין אנו יודעים אם יחזיק ג׳ין טאני בתוארו שנה או עשר, ואין דרכנו לנחש. אנו רושמים מה שנמסר: שהאיש שבא אל הזירה באוירון יצא ממנה אלוף העולם, ושארבעה מכל חמשה שהמרו על הקרב טעו.

ידיעה קטנה, שמונה שורות, הגיעה ממוסקבה בסוף השבוע: יום השבעים של המשורר האידי מוריס וינצ׳בסקי, הנקרא אבי הסוציאליזם היהודי, נחוג ברוב עם בעתונות האידית שם. אין במברק לא נאום ולא סעודה ולא רשימת נכבדים, ואף על פי כן הוא מעמיד לפנינו איש שלמעלה מחמשים שנה הוא כותב, ומסמן דרך שלמה של דור.

ראשית, בדיוק שאנו חייבים לקורא: החגיגה היא הידיעה, ולא התאריך. לפי המברק נולד וינצ׳בסקי בתשיעי לאוגוסט שנת 1856 ביאנובה שבליטא, כלומר יום הולדתו כבר עבר בקיץ הזה, ואילו החגיגות נערכות עתה. הכבוד שחולקים לו אינו נקבע בלוח אלא באנשים שהחליטו לחלוק אותו.

שבע עשרה שנה היה בן כשפרסם את מאמרו הראשון, בשנת 1873. כל מי שכתב מאמר בגיל הזה יודע מה פירוש הדבר: לא כשרון בלבד, אלא בית שבו מדברים על דברים שבעולם, וסביבה שאדם צעיר מבקש לענות לה.

כעבור שנתיים, כך נמסר, נכנס לעבודה צבורית, ומיד אחר כך נכנס אל התנועה הסוציאליסטית. ראוי לשים לב לסדר, שכן אין הוא מקרי: תחילה העט, אחר כך הצבור, ורק אחר כך המפלגה. איש שבא אל הרעיון מתוך העבודה הצבורית, ולא אל העבודה הצבורית מתוך הרעיון, כותב אחרת כל ימיו.

אנו מצרפים את ברכתנו לברכת המברכים. אין דרכנו להסכים לכל מה שכתב איש, ואין ההסכמה תנאי לכבוד: שבעים שנה של אדם שהחזיק עט ולא הניחו, ושלמעלה מחמשים שנה מהן עשה בעבודת צבור, הן חשבון שראוי לעמוד בו.