לכתבו של ה״דיילי קרוניקל״ היתה שיחה עם מוסטפה כמאל פשה על דבר התרבוש ועל הטעם שיש לחבישתו בתורכיה. לדברי נשיא הרפובליקה התורכית אין הכובע האדום הזה אלא סמלה של הירידה וההתנוונות שמהן סבלה ארצו מאז ומעולם, ומשום כך הוחלף בכובע.

אין בגד שהוא בגד בלבד, וכיסוי ראש פחות מכולם. הוא המשפט הקצר ביותר שאדם אומר על עצמו קודם שפתח את פיו: צורתו, צבעו, ואם יש לו שוליים או אין לו, כל אלה אומרים באיזה מחנה הוא עומד ולאיזה בית הכנסת או המסגד או המועדון הוא הולך. מי שמחליף כיסוי ראש לעם שלם אינו עוסק בבגד, והוא יודע זאת היטב.

וראוי לזכור מה שהתרבוש עצמו היה בשעתו. הכובע האדום הזה, שמכריזים עליו עתה כעל סימן של ירידה, בא לפני כמאה שנה דוקא כתיקון, במקומו של הנזר שקדם לו, והיה אז אות של סדר חדש ושל צבא מאורגן כדרך אירופה. כל דור מסיר את כיסוי ראשו של אביו ומדמה שהסיר עמו גם את חולשתו, ולאחר זמן יבוא בנו ויסיר את שלו.

ואצלנו התרבוש עדיין כיסוי של יום יום. בשוקי ירושלים וביפו הוא על ראשיהם של אפנדים ושל סוחרים, ולא מעטים מבני העדות הספרדיות חובשים אותו, ובאותו רחוב עצמו יושבים זה לצד זה כובע אירופי, כפיה, מצנפת ושטריימל. ומשום כך ראוי לומר כאן בפה מלא את מה שהעתון הזה מחזיק בו: כובע אינו מידה לאדם, ובודאי שאינו מידה לאומה.

ומן הקצה האחר. בפריז גדל בשנים האחרונות מספרם של המהגרים היהודים, והם מרוכזים במקצועות אחדים ובהם מלאכת הכובעים ומלאכת התפירה. תנאי העבודה במקצועות האלה היו מעולם גרועים והשכר בהם נמוך, ומאז ירד הפרנק והוקירו המחירים נעשו חיי הפועל שם קשים ביותר.

אגודת הכובענים, שחבריה יהודים ואיטלקים, הכריזה על ״שביתה איטלקית״, כלומר שהפועלים ישבו ליד המכונות ולא עבדו. השביתה נמשכה שבועות, תביעתה היתה הגדלת השכר מפני שהעבודה עונתית, והיא נסתיימה בנצחון. אחריה באה שביתה במקצוע אחר שרובו בידי יהודים, ועתה נמשכת שביתת החייטים ובה משתתפים אלפי פועלים, רובם מהגרים; אף הפועלים הצרפתים המועסקים בבתי מלאכה יהודיים הצטרפו אליהם.

ואין אנו מוסרים את הידיעה הזאת כידיעה של חוץ לארץ בלבד. אנו מעמידים אותה כאן משום ששייכת היא לעמוד הזה לא פחות משהצללית של העונה שייכת לו. הכובע שהקורא רואה בחלון הראוה נתפר בידים, והידים הללו עמדו השבוע ליד המכונה ולא עבדו.

ועונתיות אינה פרט קטן בענף הזה. מקצוע שכל שנתו מצטמצמת בחדשים אחדים מעמיד את הפועל בפני ברירה קשה: שכר גבוה בעונה, או חדשים שאין בהם עבודה כלל. זו היתה תביעת השובתים, וזה גם ההסבר לכך שדוקא במלאכה שכל עצמה קישוט נלחמים על לחם.

״קפה רסטורן רויאל״ שברחוב המלך ג׳ורג׳ מודיע על פתיחת עונת החורף: תזמורת תנגן מחמש בערב, ועוד שעה אחת בצהרים, מאחת עד שתים. מודעה כזאת אינה מודעת אופנה, ואף על פי כן היא ראשיתה של עונה.

משעה שהערבים מתקררים והגשם מחזיר את הקהל אל תוך הבתים, עוברת ההופעה מן השדרה אל האולם המואר, ומה שנראה יפה על שפת הים בתמוז אינו נראה כך באולם באוקטובר. השמלה הקלה מתחלפת, המעיל נעשה הפריט שרואים אותו תחילה, והנעל, שהיתה עד עתה ענין של נוחות, נעשית ענין של בוץ.

ומכאן שתי הערות מעשיות. האחת, שהבד של העונה הזאת הוא הצמר ולא המשי, ומעיל אחד הנתפר כהלכה, רחב מעט בכתפיים ומרופד בבטנה, עדיף על שלושה קלים שאין הרוח נעצרת בהם. והשניה, שבתערוכה שנפתחה בחול המועד הוצג בית חרושת לגרבים המתחרה כבר תחרות ישרה בתוצרת חוץ לארץ, ולפי הסקירה שלפנינו הוא משביע גם את טעמם של המפונקים, ובלשון המקור עצמו: המפונקות. מי שקונה לעונה זו יכול לבדוק את הדבר בעצמו ולחסוך בהוצאה.