גלגולו של ניגון
״אל יבנה הגליל״ יצא מן הכפר אל העיר, איבד בדרך את שמות הנקודות ואת יהודה ואת השומרון, ובליל שמחת תורה נשמע בשלוש מסיבות בנוסח אידי של לעג
בעל הטור ״במה קטנה״ שב״הארץ״ מונה את גלגוליו של זמר אחד, ומוצא בקיצורו של שיר את קיצורה של תקוה. הוא מקשיב אל הרחוב ואינו מסכים לו.
שלושה דברים במדור היום ואין ביניהם קשר גלוי: זמר שנשתנה בפי המזמרים אותו, שני ספרים ההולכים בשתי דרכים הפוכות בין העברית ובין הלשונות, ומכתב מקאהיר המבקש שמישהו יכתוב ספר שאיש עדיין לא כתבו.
ואף על פי כן ענין אחד להם. בכולם עומדת שאלה אחת: מה נשמר מתוך מה שהיה, מי טורח לשמרו, ומה אובד בשעה שאיש אינו טורח.
בית-הדפוס העברי
ספרים אמנות ותרבות
אחד-העם 7, תל-אביב
מן הארץ
משיר של בנין לנוסח של לעג
בטורו ״במה קטנה״ עוקב בעל הרשימה שב״הארץ״ אחר גלגוליו של הזמר ״אל יבנה הגליל״, מן הכפר אל העיר, ומוצא באבריו שנשרו את קורותיו של הישוב בשנים האחרונות.
בראשונה היה הזמר מושר בהתלהבות יתרה גם בכפר וגם בעיר, ובין זמירותינו המעטות היה מן החביבות. עם חדירתו של הפועל העברי אל כל מושבות הארץ נוספו עליו הוספות: ״אל יבנה יהודה״, ״אל יבנה השומרון״, ואחריהן, לפי סדר האלף בית, שמותיהן של הנקודות הישוביות, הישנות והחדשות כאחת. היה בו רושם של שיר ארצי, ותוספת של התלהבות לאומית אמיתית בצדו. הפועל העירוני קבל אותו על הוספותיו, מדעת או שלא מדעת.
ואחר כך התחיל הזמר מתקצר. עם הכשלונות בעיר ועם התפלגותו של הישוב נשמטו ממנו תחילה שמות הנקודות, אחריהן יהודה והשומרון, ולא נשאר אלא הגליל לבדו. ובמקום החסרים באה הוספה קטנה, אות אחת: התחילו לומר ״אל יבנה ה-גליל״, לפי שהריתמוס שבלב תובע תוספת כלשהי למילוי הקצב, ואפילו לא יהא בה תוכן.
ולא נסתיים בזה. באמצע העליה הגדולה, העירונית, נשמטה מן הזמר מלה עברית אחת ובאו שתי מלים באידיש במקומה, והתחילו לזמר ״אל יבנה... האק א טשייניק״. יש הרואים בחילוף הזה חיוניות וגילוי של מציאות; בעל הרשימה רואה בו סימן רע, ואומר כי הצעיר העירוני מאבד את הכפר ומקבל את הקומקום בתמורתו. בליל שמחת תורה, כך הוא מעיד, שמע את הנוסח הזה בשלוש מסיבות, ובאותו לילה היה קשה שבעתים להשלים עמו.
ולנו יש להוסיף הערה אחת. שיר אינו נשחק במקרה. מי שמזמר נוסח של לעג אינו מלעיג על הגליל, אלא על מה שהובטח לו בשמו של הגליל ולא בא. אנו מביאים את הרשימה משום שהיא מקשיבה אל הרחוב ואינה מסלפת את מה שהיא שומעת, ולא משום שאנו מסכימים למסקנתה; שהרי מי שרוצה שישובו ויזמרו את הנוסח הראשון, אין לו דרך אחת בלבד, אלא שתים: לתקן את השיר או לתקן את המצב.
מן העולם
שני ספרים עוברים לשון
מפריז נמסר כי הושלם תרגומו הצרפתי של ״ישו הנוצרי״ לפרופ׳ יוסף קלוזנר, ובאותם ימים עצמם מודיעים כי ״קולה של ירושלים״ לישראל זנגוויל יתפרסם בתרגום עברי בעתון יומי היוצא בירושלים.
כותב המכתב מפריז מוסר כי הודיע לפני זמן מה שהמלומד הצעיר מר הוף קבל עליו לתרגם את ספרו של הפרופסור לצרפתית, ועתה בידו להודיע שהתרגום נשלם כולו ובקרוב יצא לאור. התרגום, לדבריו, מוצלח מאד, והספר בצאתו יביא כבוד בארצות צרפת גם למחברו וגם למתרגמו.
ובכיוון ההפוך הולך הספר האחר. ידיעת התרגום העברי של ״קולה של ירושלים״ עשתה, כך נמסר, רושם נעים בין העברים המעטים היושבים בפריז. אותו ספר עצמו, בתרגומו הצרפתי, חולל בשעתו רעש גדול בספרות הצרפתית ובעתונות, ובפריז במיוחד, וסופרים מפורסמים הקדישו לו מאמרים גדולים.
שני הספרים הללו הולכים בשני כיוונים הפוכים, ובזה כל הענין. ספר שנכתב כאן בעברית יוצא אל לשון שיש לה מאות אלפי קוראים, וספר שנכתב שם בידי יהודי אנגלי נכנס אל לשון שמספר קוראיה עדיין קטן. ספרות המבקשת להיות ספרות עושה את שתי הדרכים יחד ולא אחת מהן בלבד, שכן לשון המתרגמת ואינה מתורגמת נעשית מחסן, ולשון המתורגמת ואינה מתרגמת נעשית שער בלא בית.
הספר שעדיין לא נכתב
מכתב שנתפרסם ב״טיימס״ טוען כי יש במצרים כר נרחב לחיבורו של ספר מיוחד על מנהגי הדת העתיקה שנשתמרו בה, ומוסיף דבר שאינו מצוי בהצעות מסוג זה: מוטב שספר כזה ייכתב בידי אשה, שכן רק היא תוכל להכיר כראוי את דעותיהן ואת אמונותיהן של הנשים המצריות.
אין ספק, כך נאמר שם, שהנשים הללו שומרות עדיין על מנהגים מצריים עתיקים, וברור שהטקסים הישנים נשארו עד היום ונראים בכל רחבי הארץ. ואחת הדוגמאות שהוא מביא נוגעת באמונה שהפסלים העתיקים מועילים לרפואת העקרות; נשים נכבדות היו הולכות בסתר אל אחת הפירמידות שבמדבר הקרוב.
ומעשה שהיה. בשעה שמר הווארד קרטר היה עסוק בחפירת הקבר במצרים העליונה בא אליו זרם של מבקרים. יום אחד באו אליו נשים אחדות ובידן מכתב המרשה להן לבקר בקבר. הוא פתח לפניהן והתחיל מראה להן את הדברים היקרים שבו, ושום דבר לא ענין אותן שם; הן היו ממששות את החפצים בידיהן בלא כל רגש. וכששאל אותן מדוע באו, ענתה לו אחת מהן: כולנו עקרות.
ועוד מוסר בעל המכתב מה שראה בעיניו לא פעם בתחנות מסלת הברזל: קבוצת נשים באה אל התחנה ומבקשת מנהג הקטר שיפתח את מוצא ההבל, וכשהוא פותח הן עוברות במהירות בתוך הקיטור העוטף אותן. האמונה הישנה עברה מן הפסל אל הקטר בלא שהיא מרגישה בכך כלל, וזה החידוש שבדבר: לא המנהג נשתנה אלא הכלי שהוא נאחז בו.
ומסקנתו בקשה היא. במצרים מנהגים ואמונות כאלה למאות, ואם לא יבוא מי שיאסוף אותם ויסדרם ילכו ויאבדו במשך הזמן. הדברים אמורים גם אצלנו, ולא בשינוי גדול; מי שנוסע בין הכפרים ובין העדות ואינו רושם מה שהוא שומע, מפסיד בכל שנה יותר מששמר.
ביקורת: שלום עליכם כחוזה חזיונות
״דאר היום״ סיים השבוע רשימת בקורת בשני המשכים על יצירתו החזיונית של שלום עליכם, לרגל הצגת ״טוביה החולב״ בידי התיאטרון הארצישראלי. המבקר אינו מהלל ואינו קובר, והוא עושה דבר שאינו מצוי אצלנו: הוא מונה.
מעשרים ושמונה כרכי כתביו, כך הוא מראה, אין היצירה החזיונית תופסת אלא שלושה. בתוכם חמש בדיחות בנות מערכה אחת, קלות בתכנן ובצורתן ומחוסרות ערך בימתי; שש מהתלות בנות מערכה אחת שיש להן ערך אמנותי ובימתי, ורובן, ובהן ״המשרתים״, ״הסוכנים״, ״מזל טוב״ ו״דוקטור״, כבר עלו פעמים רבות על הבמה, וגם בארץ ישראל, בהצלחה רבה; ושש מהתלות גדולות בעלות משקל, ובהן ״הגט״, ״הזכיה בגורל״, ״קשה להיות יהודי״ ו״טוביה החולב״. אלה בלבד, אומר המבקר, באות בחשבון בשעה שבאים להעריכו כיוצר בימתי.
רובן נכתבו באמריקה תחת לחצו של התיאטרון היהודי, וזה גם ההסבר לטענתו המרכזית. גיבוריו של שלום עליכם מעוררים צחוק בדיבורם ובהסתבכותם ולא במעשיהם, לפי שאין הם עושים דבר; וחסרון העלילה הוא לדעתו כל המגרעת. מה שהוא מעלה גדולה בחד שיח ובסיפור נעשה סכנה על הבמה, שכן הקהל צוחק למסכה שעל פני הגיבור ולאופן דיבורו המשונה, ואינו מגיע אל תכונותיו שבנפש.
וראיה מביא המבקר ממכתבו הידוע של שלום עליכם אל הסופרים היהודים, שהתאוננו על חסרון חזיונות רציניים בספרותם. באותו מכתב אמר להם דבר פשוט: הפשילו את השרוולים והתחילו בכתיבת חזיונות, ומזה ייבנה התיאטרון ותיבנה גם הספרות. מכאן למד המבקר שהחזיון היה בעיניו חובה ספרותית שאדם מקבל עליה מתוך רצון טוב, ולא הכרח אמנותי; ומתוך השקפה כזאת, לדבריו, לא ייבנה לא התיאטרון ולא הספרות, שהחומר והצורה ביצירה נולדים בבת אחת ויורדים כרוכים זה בזה אל נפש היוצר.
ואף על פי כן חותם המבקר בכך שראויים חזיונותיו לעלות על הבמה העברית, כשם שהם עולים ובהצלחה על הבמה האידית. ואנו נוסיף מה שנראה השבוע באולם ציון: הקהל בא בשביל טוביה, ומי שכתב על ההצגה זכר דוקא את הדמות המשנית שעמדה בצדו. שתי הרשימות, כל אחת בלשונה, אומרות אותו דבר עצמו: בהצגה עממית נמדדת ההצלחה במה שסביב הגיבור.
שמו של בעל הרשימה נדפס בשיבוש בגליון שלפנינו, ולפיכך נשמט מכאן.
מן הלוח
- הגברת חיה דייויס (ברמן), מורה מוסמכת של האקדמיה המלכותית למוסיקה, מודיעה על קורסים פרטיים לחינוך מוסיקלי: פסנתר לפי שיטת מאתיי, פיתוח הקול ותנועה ריתמית.
- הסתדרות המורים העברים החליטה בועידתה הרביעית להכריז על שבוע החנוכה, שהוא בחודש דצמבר, כ״שבוע התרבות״, וכל ההכנסות יוקדשו ללימודם של ילדים שאין להם היום חינוך.
- מספרים שנדפסו בעתונות השבוע: בארצות הברית בית ראינוע אחד לכל ששת אלפים וחמש מאות נפש, ובאנגליה אחד לכל שנים עשר אלף. רבים מן הבתים שבארצות הברית פתוחים כבר מאחת עשרה וחצי בבוקר, כדי לשמש את עובדי הלילה.
בקצרה
- התיאטרון הארצישראלי הציג את ״טוביה החולב״ באולם ציון שבירושלים בליל יום ג׳, בשעה תשע.
- מפריז נמסר כי ידיעת התרגום העברי לספרו של זנגוויל עשתה רושם נעים בין העברים המעטים היושבים שם.
- רשימת הבקורת על שלום עליכם נדפסה בשני המשכים, והשני שבהם בא השבוע ובראשו הסימן ״סוף״.
מקורות
מקורות
- ״הארץ״, 01-10-1926, עמוד 1
- ״דאר היום״, 01-10-1926, עמוד 5
- ״דאר היום״, 01-10-1926, עמודים 1 ו-2
- Palestine Bulletin, 26-09-1926, עמודים 3 ו-4
- Palestine Bulletin, 29-09-1926, p2