הטיפה הראשונה
הטיפה הראשונה
ענן אחד בא מן הים בסוף חודש תשרי, ובתוכו טיפות רבות מספור. הקטנה שבהן הציצה למטה וראתה אדמה חרושה, יבשה וסדוקה, וקול עצוב היה בדבריה. אמרה לחברותיה: קטנה אני מכולכן, ומה תועיל נפילתי? רדו אתן, ואני אשאר כאן למעלה.
אמרה לה טיפה אחת, גדולה ממנה מעט: אף אני קטנה, וכולנו קטנות, ואין ענן שלם אלא אוסף של קטנות. אבל הטיפה לא שמעה ולא זזה ממקומה, והענן הלך ועבר מעל השדות ומעל הגגות ומעל הבורות הריקים שבחצרות.
מלמעלה ראתה הטיפה את כל אשר נעשה למטה. האדמה השחירה ונעשתה רכה, האיכר יצא ועמד בפתח ביתו ופניו שוחקות, הילדים פשטו את ידיהם אל השמים וצחקו, והבור שבחצר בית הספר התחיל להשמיע קול. קול אחד בלבד בתחילה, ואחריו עוד אחד, ואחריו כבר לא היה אפשר לספור.
לעת ערב נקרע הענן ונתפזר לכל רוח, ולא נשאר ממנו אלא קרע קטן ובתוכו טיפה אחת בודדה. נשבה הרוח, ונפלה הטיפה ולא ידעה לאן היא נופלת. נפלה על גג של פח, וגלשה מן הגג אל המרזב, ומן המרזב אל הבור, ושם מצאה את כל חברותיה יושבות יחד ומחכות לה.
בבוקר בא שומר בית הספר, הוריד את הדלי אל הבור והעלה מים, והשקה מהם את שני השיחים שבחצר. לא ידע איזו טיפה ירדה אל השורשים ואיזו נשארה בדלי, ואף הטיפות עצמן לא ידעו. מכאן אתם למדים: אין הטיפה יודעת מה כוחה עד שהיא יורדת, ואין אדם יודע מה עושה מעשהו הקטן עד שהוא עושה אותו.
חידה
על הגבעה אני גדל, ומר אני למי שיטעם אותי מן העץ. יביאוני אל בית הבד ויכתשוני, ואוציא מתוכי שמן למאור ולמאכל. ובסוף תשרי, כשהגשם קרב, באים וחובטים בענפי. מה אני?